שוכבת בים מביטה אל השמיים,
חושבת על עולם אחר, חושבת איך הייתי לולא היית,
לולא היית נצלת בתוכי מסביבי,
אייך הייתי מתעוררת בבוקר, אייך הייתי חיה? מתקיימת?
את כמו מחלה שחדרה,
חדרה לגופי הכאוב, המדמם ,העירום...
אך אין דרך חזרה, אני מרגישה בתוך בועה, בתוך עיגול שאין יציאה
ממנו.
אני מרגישה כלואה אך אינני יודעת לאן נכלאתי.
בבכי מר וכואב מתארת את אשר עיניי רואות,
רואה שחור, רואה בכי, מנסה בכל כוחי לצאת מהבועה אך לשווא,
הבועה כלאה אותי, מחוץ לבועה אני רואה כדור,
הכדור הוא כדור של אש, כדור לוהט,
המאיים לשרוף את גופי, צעד אחד החוצה ואני נשרפת לתמיד.
ציפור ניגשה אלי ולחשה "ראי דרך יציאה", מנסה בכל כוחי לצאת,
וזוכרת את אשר אותה ציפור אמרה לכי לעולם טוב, לעולם חופשי, של
אהבה, אך בינתיים אני בתוך הבועה השחורה שאין לי דרך לצאת
ממנה,
הדרך היחידה לברוח מהר לפני שאכנס חזרה,
אני יושבת בבועה ודמעות זולגות מעיניי,
הדמעות שוטפות את הבועה ונכנסות אל גופי, במן טיפה של אושר
שיום אחד אצליח לצאת מהבועה...
אינני מצליחה לראות כלום מלבד חשיכה נוראית,
סכינים נעוצים בי, נופלים עלי, מכאיבים על גופי העירום המדמם
הכואב, ואני?
אני בוחרת להשאר...