רצינו לברוח. לברוח למקום נידח. מקום בו אנו לא מכירים אף אחד,
מקום בו הכוכבים לא נופלים, השמש לא שוקעת ופקחי התנועה לא
עובדים אחרי שלוש בצהריים.
היו לנו תכניות. רצינו לקנות בקתה קטנה, ללדת שלושה ילדים
ולקרוא להם סולטאן, ג'נין וסלמה. סלמה על שם השחקנית, וג'נין
על שם העיר הכבושה, וסולטאן? סתם בגלל התחושה. אחרי הילדים
רצינו גם להזדקן, להתרושש ולמשכן את הרהיטים עד כאב. מה כבר
רצינו? להיות נצחיים.
אבל יום שבת היה חייב להגיע.

רצינו שילדינו יתחתנו. ורצינו שבעה נכדים - כי אין מקום ליותר
בבקתה הקטנה שלנו. ולנכדים יקראו על שמנו. ושיהיה לנו חתול עם
אוזן אחת או איגואנה ואפילו הייתי מוכנה להתפשר על כלב שמשתין
על הוילונות.
רצינו ילדים ונכדים ונינים, לכל הרוחות. רצינו להיות נצחיים,
רצינו לאכול אמברוזיה ולשתות נקטר.
אבל אז? יום שבת הגיע.

רצינו להתעורר בכל בוקר אחד ליד השני, אחרי לילה מטורף של
שיכרון חושים ואקרובטיקה משובחת. גם בגיל 70, כשכולם מקומטים
ומגעילים ומתלוננים על אוסטאופורוזיס. ורצינו ללכת בכל שישי
לסינמטק המקומי, לראות סרט הוליוודי זול - עדיף קומדיה
רומנטית. בשום אופן לא פרודיה.

ורצינו לארח את סלמה, ג'נין וסולטאן בחג המולד. והם יגיעו עם
משפחותיהם בסדר הנ"ל, ויחנו מחוץ לבקתה. ואף אחד לא יוכל לעזוב
לפני שהשני יפנה את מכוניתו. וגם בפסח הם יתארחו אצלנו, כי
אהובי יהודי.
ורצינו לקשט את עץ האשוח עם הבת הקטנה של סלמה. זינה. ככה קראו
לה - עד יום שבת.

רצינו להיות נצחיים. כמו הסונטות של שייקספיר והציורים של
מונה. אבל לא היה לנו כישרון לכתיבה, וגם לא למשחק. ואני ידעתי
לצייר קריקטורה של אריה בכלל לא רע - אבל זה לא היה מספיק כדי
להיות נצחיים.
לא ידענו לבשל מי-יודע-מה, וגם לא לשיר. אבל הייתה לנו אהבה!
ככה תכננו להיות נצחיים.
עד יום שבת.

בשבת הוא הגשים את חלומנו לבד. צעיר בן 18 חזר שיכור מפאב,
ופגע באהובי עם רכבו.
הוא עף למרחק המיוחל - למקום בו השמש אינה שוקעת לעולם
והכוכבים לא מעזים ליפול.
ופקחי התנועה שלא עובדים אחרי שלוש בצהריים?
אירוני, אבל אני תוהה...