גשם דופק על החלונות, חושך, לא רק בחוץ אלא גם בתוכי...
מן ריקנות שבחיים לא אוכל להסביר...
אין אוויר, עוד שנייה ודיי, אני מחכה, בתקווה...
"אתה חושב שהוא יבוא?"
"כן בטח אל תדאגי"
"ואם לא?"
"שני, תסמכי עליי, האם אי פעם איכזבתי אותך?"
"האמת שכן..."
"טוב אז הפעם תסמכי עליי, טוב?"
"לא מצליחה..."
ישבתי שם, אני לא יודעת כמה זמן, ישבתי וחיכיתי, אלוהים יודע
למי...
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
"לעשות קסמים" הוא ענה לי בציניות...
הרגשתי שאני לא יכולה יותר, כמה אפשר, האם זה מוגזם לבקש את מה
שאני מבקשת? בעצם מה כבר ביקשתי?!
"אני מאמין שבעוד חצי שעה הוא ירד"
"נקווה בשבילו"
"למה את לחוצה?"
"אני לא, אני סתם אחת כזאת..."
בסוף הוא ירד, נכנסתי פנימה, נעלתי את הדלת...
שעות הוא דפק, ישבתי שם, לקחתי את רוזיטה (הגיטרה) הוצאתי
עצבים, בחיים לא חשבתי שאני אתפרק, והכל בגללו, למה הוא חייב
להיות כזה? אין לו לב?
בסוף הוא פרץ לחדר, לא הייתי שם, הוא הציף את החדר באפלוליות
ורוע...
התחבאתי, לא רציתי שהוא ימצא אותי, חשבתי לעצמי, אני אזכור את
זה ולא אשכח את זה שנים...
יצאתי בשקט מהחלון, היה קר...
"למה התעקבת כל כך הרבה?"
"מצטערת, לא הרגשתי טוב"
"טוב בואי אנחנו נאחר"
"תלך הלעדיי"
"השתגעת?!"
הוא גרר אותי מאחוריו, ואני נשרכתי...
אני לא ממש זוכרת מה קרה אחריי זה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי
על מן גלגל ענק שכזה הוא כל הזמן הסתובב, צעקתי שיעצור אף אחד
לא שמע אותי, כשהגעתי למעלה התחננתי שיעצור, לא רציתי להיות
למטה, רציתי כל החיים להיות שם למעלה ולא לרדת, לא חשבתי שמגיע
לי לרדת, מגיע לי?
"תעצור אתה שומע?!"
"מה איכפת לך תלמדי קצת"
"איזה ללמוד?! למה אתה מתעלל בי?"
"מתיישהו מתעללים בכולם, תנסי למצוא את הדרך החוצה"
"אבל אין!"
"צודקת אם לא תחפשי לא תיהיה לך"
"תעזור לי בבקשה!"
"לא"
"אתה אמור להיות חבר שלי, בבקשה"
"אם אעזור לך אני לא אהיה חבר שלך"
הוא הלך...
שנים חיכיתי לו שיחזור ויעלה אותי בחזרה למעלה, הוא נטש אותי,
חשבתי, אני לא מאמינה שהחבר האמיתי היחיד שהיה לי פשוט נטש
אותי, ככה באמצע סערה שכזו.
הגשם המשיך לרדת ולהציף את הכל, אבל באיזשהו שלב לא הייתי
בטוחה אם זה הגשם או אני...
הרבה דם נשפך שם, את זה אני זוכרת...
"איזה דם?"
"שם על הריצפה, מה אתה לא רואה?"
"אה זה, איזה שטויות, מה את לוקחת הכל כזה קיצוני?!"
"אם זה לא דם, אז מה זה?"
"זה אחד שהגיע יותר נמוך ממך"," אם לא תנסי להיאבק את תגמרי
בדיוק כמוהו"
"אתה מדבר כאילו זה קל"
"זה לא קל, אבל ברגע שתעברי את זה, את תשמחי שזה קרה"
"כן בטח" אמרתי בזלזול...
עברה שנה, ירדתי בערך ב-10 בנטימטרים... הוא שוב חזר...
"מה עדיין לא עלית למעלה?" הוא האיץ בי בכוח
"לא, אני עדיין מחכה"
"תגידי השתגעת, למה את מבזבזת את החיים, מתיישהו תיגמר
הסוללה"
"לא איכפת לי", אמרתי בהפגנתיות
"אני לא מאמין חשבתי שאני מכיר אותך"
"עובדה שלא"." נמאס לי אתה מבין?!" "פשוט נמאס"," לי כבר נגמרה
הסוללה"
"אסור שתיגמר לך את מבינה?!"
"לא" אמרתי בכנות.
"נו באמת שני, תפסיקי לתת לאנשים לרמוס אותך, דיי מספיק"
"אני לא מסוגלת, במיוחד שאני תקועה פה למטה כבר שנתיים"
"את לא חושבת שהיית פה כבר מספיק שנים?!"
"אני לא יודעת"
הוא הלך...
צעקתי אחריו, "תפסיק לנטוש אותי תחזור הנה כבר" "מה אני נראת
לך?!"
"את נראת לי ילדה קטנה ומפונקת והגיע הזמן שתתבגרי ותעשי עם
עצמך משהו, הבנת?"
הוא הלך, ושוב נשארתי לבד...
בפעם הראשונה נזכרתי בכל הרגעים היפים שהיו לי שם למעלה, אהבה
ראשונה, חברים, בשפע...
וואי אלה חיים, חשבתי לעצמי, מספיק לרחם על עצמי אני באמת ילדה
קטנה ומופנקת, הוא באמת צדק...
קמתי מהגלגל ועליתי למעלה.
למעלה חיכה לי הגשם המאיים גועש, סוער, מפחיד ורועם התייצבתי
מולו ונתתי לשמש לזרוח...
מספיק לברוח את זה הבנתי, ואני מקווה שלא מאוחר מדיי, אלה
החיים ועד שלא הייתי מבינה זאת לא הייתי יכולה לעלות ולהמשיך
בחיי, זה שאני יעשה דווקא לא יעזור לי בגרוש.
אז קיבלתי עצה לחיים, עברתי מספיק, מהיום אני אפסיק, רק להילחם
לעמוד על שלי ואבוי לו למי שינסה לרמוס אותי...
תקראו את הקטע כמה פעמים תשימו לב שכל פעם שקוראים יש לו
משמעות חדשה
"קוקו."
"מה אתה עושה פה? מה אתה רוצה?"
"מה קרה?"
"כלום."
"לא מאמין לך."
"קורה."
"שני, תסבירי לי אחת ולתמיד מה קורה פה."
"אי אפשר."
"בואי, שבי."
התיישבנו.
הוא הסתכל עליי, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבחנתי בו, הוא
היה כל כך יפה ועצר נשימה, היו לו העיניים הכי יפות בעולם, ממש
כמו הים, ואני לא מגזימה, הרי אני אף פעם לא מגזימה.
"אז אולי בכל זאת תספרי לי מה קורה פה."
"אין מה לספר."
"שני, אני לא מכיר אותך מהיום."
התחלתי להתעצבן עליו.
"אתה לא חושב שזה קצת מוגזם מצידך לבקש ולשאול, כל פעם שאתה צץ
לך משום מקום או לא צץ בכלל אתה מצפה לדעת הכל. מצטערת, זה לא
הולך ככה".
"את בדיכי, נכון?"
"זה לא עניינך!"
"לשמחתי, כל מה שקשור אלייך הוא ענייני."
לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל ברגע זה לא ממש התעמקתי בזה
למרות שאולי במקרים אחרים זה היה רומנטי.
"תקשיב ותקשיב לי טוב! אני לא מתכוונת לדבר איתך, אני לא אשכח
את הגלגל ההוא, אני עדיין בטראומה, מה חשבת ששכחתי?!"
"אני מצטער, פקודות מהבוס. למה את כועסת כל כך?"
"כי ככה ה-בוס- שלך ברא אותי."
"אני מצטער, הבוס קשוח."
"הקטע הוא שאתה לא צריך לסבול מזה."
"שני, זה לא לפי בחירה."
כל כך עיצבן אותי שהוא אמר את זה, הרי אילו דרכי החיים
ה-בחירות- שלנו.
"תתפטר."
"קשה למצוא עבודה אחרת", הוא ענה לי בציניות, "את יודעת למה
אני באמת עושה את זה."
הוא התקרב אליי...
"אמממ... לא."
"כי... כי... אני אוהב אותך."
"כן, כולם אומרים את זה, בסוף מסתבר שהם האנשים שהכי שונאים
אותי."
"שני, אני רציני."
"אתה תמיד רציני."
"את רוצה שאני אלך?"
"תעשה מה שאתה רוצה." האמת שממש לא רציתי שהוא ילך, אבל לא
רציתי שהוא ידע שאני אוהבת אותו.
"אני רוצה שנישאר ביחד כל החיים."
"זה יהיה בזבוז זמן."
"למה את חושבת ככה?"
"כי אני מכירה את עצמי קצת יותר טוב ממך ואני יודעת שיש לי
אישיות מחורבנת."
"את מוכנה להפסיק לרדת על עצמך, שני, אני באמת מתכוון למה שאני
אומר, שנינו יודעים שגם את מרגישה ככה."
היה לי חשש מסוים שהוא יודע את זה בגלל ה-בוס- שלו.
"לא, אני לא", עניתי בהיסוס, לא רציתי להישבר ולספר לו שאני
חושבת עליו כל הזמן ומחכה למפגשים שלנו.
"כן, כן בטח", הוא זילזל.
הוא התקרב יותר ונתן לי נשיקה, זו הייתה הנשיקה הכי... מושלמת
שקיבלתי בחיים.
הסתכלתי עליו, הוא הניד בראשו, והתחיל ללכת.
רצתי אליו, לא רציתי שהוא יחזור לשם, אל ה-בוס- ההוא שלו.
"בבקשה, אל תחזור לשם."
"אני חייב. אבל אני אודה לך אם לא תספרי לו על מה שקורה
בינינו, אם הוא ישמע על זה..."
האמתף חשבתי שה-בוס- שלו כבר יודע.
"אתה צודקף אני באמת אוהבת אותך."
"את חמודה, את יודעת?"
"שלא תעז להגיד את זה בחיים, אני לא אוהבת שאומרים לי את זה."
"שני, זה לא רע לקבל מחמאות, ואני יודע שאני לא הראשון שאומר
לך את זה, אז אולי תקבלי את זה כעובדה."
"אבל... אבל..."
"אבל לא, את יפה וחמודה וכדאי שתתרגלי לזה."
הוא נתן כזה חיוך, אז שתקתי.
"תכירי במי שאת, אני אחזור מחר."
נשיקה... והלך...
השחר הפציע ביום למחרת. כל היום חשבתי על הפגישה שלי איתו.
הגיע הלילה והייתי כל כך נרגשת. הלכתי למקום שהיינו בו אתמול,
שם, הספסל ההוא, בגינה, נראה כאילו שה-בוס- שלו היה במצב רוח
מרומם ובגלל זה הוריד שלג, הספסל נראה כל כך חלומי, כל פתית
שלג שנפל עליו היה כל כך ציורי, חיכיתי לו שם. הוא הגיע, רץ
אלי והרים אותי...
"יפה שלי, התגעגעתי."
"גם אני."
נשיקה... (לא כל כך ארוכה)
"תקשיבי שני, הוא יודע, הוא לא רוצה שניפגש, אומר שזו עברה על
החוק."
"הוא יכול להמשיך להגיד מה שבא לו, זה לא מעניין אותי."
"שני, אם הייתי יכול לצאת מזה, להתפטר, הייתי עושה את זה, אבל
זה לא הולך ככה."
לא ידעתי מה להגיד לו, הבנתי אותו באמת, אולי אם הייתי פחות
אגואיסטית, אולי... אם לא הייתי חושבת רק על עצמי כל הזמן...
הוא הסתכל עליי, הוא שם לב שאני מהרהרת, ואז הוא חייך...
"את יודעת מה, לא מעניין אותי, אנחנו נמשיך להיות ביחד."
הסתכלתי עליו כאילו נפל מהשמים, כלא מאמינה, ממתי הוא מתנגד
ל-בוס-, הוא שם לב ולכן אמר,
"אני רציני."
חייכתי.
"אתה תמיד רציני."
ידעתי שה-בוס- מסתכל עלינו ולכן ניסיתי להימנע מנשיקה או
חיבוק... אבל לא ממש הצלחתי, אני מודה.
ברקים ורעמים היכו בשמיים.
"זה הוא."
"אני יודעת, מה נעשה?"
"אני אעלה."
עלה...
