אני שוכבת במיטה שלו ולא מבינה מה אני עושה כאן. איך הגעתי
לכאן, ולמה אני איתו. עוד מעט בוקר והוא כבר מזמן ישן. הוא קצת
נוחר, וממלמל מילים לא ברורות, לא שאכפת לי מה הוא אומר. ואני
רוצה ללכת מכאן, ולישון במיטה שלי, שם הכי נוח לי.

נפגשנו במסיבה. כמובן. הוא הסתכל עליי, ואני הסטתי את המבט,
יודעת שתכף הוא יגיע. הוא קנה לי משקה, הזמין לרקוד, שאל אם
אני צריכה טרמפ, ולקח מספר טלפון. כרגיל. למחרת כשהוא התקשר לא
כל כך זכרתי איך הוא נראה, אבל זכרתי שהוא היה קצת נחמד.

אנחנו יוצאים כבר חצי שנה ואני לא יכולה לומר שאני מכירה אותו
יותר ממה שאפשר להכיר בן אדם, נאמר, בשיחה של שעה, אולי טיפה
יותר. אנחנו כמעט ולא מדברים על כלום, לא בטלפון ולא אצלו,
בדירה. הוא לא שואל שום דבר, ואני לא מספרת. רואים קצת
טלוויזיה ביחד, אוכלים, שוכבים וישנים.
גם כשאנחנו ביחד במיטה אני לא מרגישה שהוא חלק ממני. הוא
בתוכי, ואני מרגישה שהוא בכלל לא שם. הוא נרדם כמעט מיד אחר
כך, ולי לוקח עוד קצת זמן. לפעמים נדמה לי שהוא בכלל לא נהנה
להיות איתי, כאילו הוא רק מעביר את הזמן, עד שימצא משהו טוב
יותר, משהו חדש.  

ואני, צריכה את האשליה הזאת, שיש לי חצי. כי אני בטח לא מרגישה
בן אדם שלם.
הוא מתקשר אליי, ושולח הודעות, לפעמים, אבל אף פעם לא פרחים,
או ממתקים, או משהו כזה. אני נזכרת בסרטים שאני כל כך אוהבת -
תמיד יש שם בחור שפותח דלת, מזיז כסא, משלם, דואג, ואכפת לו,
אפילו אם זה רק למראית עין. לפעמים הצגה טובה יותר מהאמת. באמת
מפריזים בערכה.

וכשנסענו פעם  ביחד, אני יושבת לידו, והוא נוהג, התקשר אליו
חבר שלו ושאל עם מי הוא נמצא. "אני עם קרן", הוא ענה, ואני
חיכיתי שיאמר "עם החברה שלי", אבל אז הסתיימה השיחה. אני לא
מבינה מה הוא מוצא בי, כמעט כמו שאני לא מבינה מה אני רואה בו.
אנחנו לא דומים בשום דבר כמעט, וגם לא מנסים. גם כשאנחנו ביחד
אנחנו עושים דברים שהיה אפשר לעשות אותם לחוד, חוץ מכמה דברים,
הכרחיים.

אולי זה רק עניין של זמן. אולי נכיר יותר, ואז גם נאהב, זה את
זו ובכלל. אולי נתקרב, ונותיר חלק מעצמנו בשני. כשנדבר עם
אחרים נשתמש ב"אנחנו" וב"שלנו", ונרגיש כל כך כמו זוג, וביום
השנה לחברות שלנו הוא יקנה לי בושם ויביא כרטיס, ושנינו נחשוב
איזה מזל שמצאנו זה את זו.
אבל אולי בכלל נתרגל זה לזו, ונחשוב שזו אהבה. וננסה לפצות על
היעדר תשוקה בשגרה זוגית. נצא לסרט פעם בשבוע, ומדי פעם
למסעדה. ונזמין לארוחה זוג חברים, נשתה קצת ונצחק. אולי גם
נעבור לגור ביחד, ונענה תשובה מתואמת כשישאלו אותנו מתי כבר
נתחתן.

ואולי בכלל נפרד עוד שבוע כי כל אחד יבין שזה לא זה, ואולי אף
פעם לא היה. ונמשיך לחפש לחוד, את מה שרצינו למצוא ביחד. ואני
אמחק את המספר שלו מהפלאפון שלי, וכשהוא יתקשר אעמיד פנים שאני
לא מזהה.
ואם נפגש בעוד כמה חודשים, או שנים, נתקשה לזהות זה את זו,
וכשנצליח מישהו יזמין את השני לכוס קפה, אבל לא יהיה זמן, לא
באמת, וניפרד בחופזה, אבל נלך לאט ונהרהר לכמה רגעים במשהו
שהיה ואינו עוד.

הוא זורק את המילים "מאמי" ו "מותק" בטבעיות ואני בכלל לא
בטוחה שהן מכוונות אליי. אבל אני עונה באותה הצורה, האמת שזה
נעים. שמות חיבה עדיין לא נתנו, אבל אני מרגישה שזה עומד לבוא.
אני תוהה איך הוא יקרא לי. "קרי", "קרני", "ניני", "קרנוש", מי
יודע.

וכשאנחנו במועדון הוא מלטף אותי, ומחבק אותי ביד אחת. כשידידה
שלו מגיעה הוא קם כדי לנשק אותה לשלום, מדבר איתה, ושוכח
מהחיבוק. אני מתבוננת בשניהם, הוא מפטפט איתה והיא צוחקת.
ובאותו הרגע אני יודעת שאני מסוגלת להרוג. לא בסתם, ממש להרוג.
ואז אני מרגישה פתטית, אבל גם קצת הקלה, כי יש בי משהו.

ואנחנו לא מדברים אף פעם על מה שקורה בינינו. על מה שיש ועל מה
שחסר. אנחנו יושבים בסלון, והוא צופה באיזה סיטקום מטופש,
וצוחק בקטעים שצריך בהם לצחוק. אני מסתכלת עליו ולא רואה בו את
עצמי, לא רואה כמעט שום דבר, כאילו אין בו משהו ממשי. "מאמי
אני הולכת לישון" אני אומרת וקמה מהספה. "בסדר מתוקה, אני עוד
מעט בא". נשיקה, חיבוק, ואני במיטה, נרדמת לבד.