- אף אחד לא מת מניתוח שקדים...
ככה אמרו לנו, ככה שמעתי שאומרים בתכנית טלוויזיה, אבל איך
יכול להיות שכל זה נאמר אחרי שהוא מת?!

- זוכרת איך זה נשמע? איזה מפגרת האישה הזאת...
- כן, אה? איזה קטע טפשי זה...
- כן... טוב, נתראה מחר.
- ביי.
ה"ביי" הזה היה האחרון.

- אני רוצה להודיע לכם שהוא נמצא בבית חולים.
כך אמרה לנו המורה והיועצת והמנהלת והמנקה ואמא... אבל הוא שם.
לבד.
רציתי להכין לו דיסק, שישמע... זה היה מוזר, כי לא ידעתי איזה
מוזיקה משמיעים במצב כזה... אבל בעצם, מה זה משנה, מוזיקה,
למישהו מת?!

- המורה שלך התקשרה עכשיו.
המורה התקשרה... במצב רגיל הייתי חושבת שאמא הולכת לגלול על כל
ההברזות... אבל...

- הילד בכיתה שלך... הוא נפטר.

נפטר?! רציתי לברוח, רציתי לצרוח! רציתי למות יחד אתו, בכיתי,
מה עוזר עכשיו בכי?!
רציתי להגיד למישהו, רציתי לזוז, רציתי לשבת.

היינו צריכים לפגוש את הכיתה ב-16:00 בבית ספר, אז לקחתי
אוטובוס בערך שעה לפני, רציתי לראות אותו אבל הוא כבר לא היה
שם.
היום עבר, כולם בכו, בכו, בכיתי גם.
רציתי לראות אותו, אבל כבר שמו אותו בתוך מסגרת.

יום אחרי - הלוויה.
- אני רוצה לומר שהוא היה ילד מיוחד, תמיד צחק, תמיד שמח...
אולי גם עכשיו הוא שמח. הוא שמח?!
שמו אותו באדמה, זה נגמר... או שזה רק התחיל?

ישבתי בבית, לא רציתי לראות אנשים, לא רציתי לדבר.
רציתי לחזור לאותו רגע, שבו דיברנו, אבל כבר היה מאוחר מדי.

- אף אחד לא מת מניתוח שקדים...
איך זה יכול להיות שאני שומעת את כל זה אחרי שהוא מת?!