הכול חוזר אליי
שוב סיוט, וגופי קופא
מחכה לשמש החזקה
שתייבש את הדמעות,
מסתכלת במראה
ועולים בי זיכרונות,
הכול צף למעלה פתאום.

אותן המכות, אותן הקללות
ההשפלות הרבות, של ימי הילדות.
שרק רציתי מגע, והתחשבות
וכל מה שהיה הם רק חלומות.

אל הבית הולכת, אהבה מחפשת,
זה שוב שורף, שלא נותרה לי דרך אחרת.
ששוב הזיכרונות בי מכים,
ואני נותרתי  מיותמת.

"את מכוערת, ולא מוצלחת",
כך לי תמיד אומרים
ואפילו אוכל בצלחת, איני מסיימת.
אל תהום אני צונחת,
מתפרקת.

רוצה לחוות אהבה ואין,
וזה קשה כל כך כי זה חסר.
ואיני ממש קיימת.