צוללת כבר שנים לשיממון מתמשך.
לכאורה עושה דברים שונים ומרגשים נותנת כאן יד, מגישה חיבוק
שם, עוזרת עם הלב פה, אבל בעצם שום דבר אני לא עושה, אצלי שום
דבר.
ואני מנסה, באמת שאני מנסה אבל אני מוצאת את עצמי יושבת ב-5:00
בבוקר תוהה על מהות הזריחה, תוהה אני רושמת, כי לא זכיתי לראות
אותה כבר יותר משנתיים.
כבר שנתיים שלא זרח שחר חדש על חיי, כבר שנתיים שיש רק
שקיעות.
ואני מכורה אליהן, לשקיעות.
שקיעה זה כואב... לראות, להרגיש, לטעום, וכהות החושים שפוקדת
אותי היא כתוצאה מהן. כמו סם -צריכה יותר כל פעם-יותר יפה,
יותר צבעוני, מבט יותר זגוגי בעיניים שלי שמשתקפות על שמשת
החלון,
היא לא באמת שם היא קוראת היא יפה הדעיכה שלה יפה.. כמוני.
מכירים את האנשים שאלה שיפים רק כשהם בוכים? השמיים הכי יפים
כשהם בוכים נכון? גם אני.
והקטע הכי מעצבן כאן זה שהתהום אינה זרה לי, היא לא.
והקטע הכי מרגיע,הכי מנחם, הוא שלפחות אני יפה כשאני דועכת.
מה אני אעשה אם רק אפול כל הזמן?! |