"זוז בבקשה."
"ביקשתי לזוז."
"זוז."
"זוז עכשיו!"
היא שולפת אקדח חצי אוטומטי 29B מתוצרת בלק ומקרבת אותו לפניו
של היתוש הקטן.
"יש לך חמש שניות"
"1-2-3-4-5... נמאסת!"
היתוש, כמו רוצה להביע עמדה לא ידועה, מסרב לזוז. היא לוחצת על
ההדק, וכדור של חמישה מ"מ מוחה את היתוש מעל פני האדמה, ומזעזע
את כל הקומה ה-37 שבביתה הענק שבטוקיו. היא מצידה בוהה בצער
במעיל העור החדש שלה, שבמרכזו מתנוסס עכשיו חור עגול בקוטר של
חמישה מ"מ. הליידי נאנחת, ובוהה מחוץ לחלון בעל המסגרת
הצרפתית. לא נורא, מחר היא תקנה מעיל חדש. בעבודה שלה היא
מרוויחה מספיק.
הזקנה יוצאת לרחוב, חוצה אותו, ובמזל אינה נדרסת בידי מכונית
פג'ו שחולפת ביעף ברחוב. היא מניפה את אגרופה באוויר, ומפריחה
אל עבר הנהג זרם של קללות שאינו מפסיק במשך כמה דקות.
צעד, צעד, יורדת לאיטה במורד הרחוב, ומגיעה לדלת שעליה קבוע
שלט פליז בגודל בינוני. "קונסולית העולם התחתון", הוא מבשר לכל
עובר אורח בעל היכולת לראותו. היא לא יכולה לראות אותו, אך לא
בשל חוסר ביכולת מסוימת או פגם מולד, אלא רק בגלל ראייתה
החלשה.  
במבט מזוגג היא פותחת את דלת הברזל הכפולה ונכנסת למסדרון
משופע מואר בלפידים, שמוביל למשרדה. היא נאנחת בפעם השנייה
באותה שעה, ומתחילה לצעוד לאיטה במורד הרצפה, תוך שהיא מחליקה
את כרטיס העובד שלה במתקן המיועד לכך בקיר. ברוכה הבאה ל-UC,
ליידי טרנסילביה, מופיע הכתובת המוכרת על שעון היד שלה, ואז
היא פורשת כנפיים ומתחילה לרחף בנוחיות לעבר המעלית האדומה
שבהמשך הקיר.
 
קומה 4...-3...-2...-1-... לא סתם קוראים למקום העולם
התחתון... 9...-8...-7...-6...-5-... המעלית נעצרת בדינג,
ומוזיקת מעליות מעצבנת מתחילה להתנגן סביבה. היא רוטנת, ומרחפת
בנוחות לעבר המשרד, שם כבר מצפים לה לקוחות בוודאי, כרגיל.