מור אלן / עזיבה |
הופכת במהירה לזיכרון שדוהה.
ואולי רק ליקריו נשאר יותר מכך.
לפעמים שכואב לי אני נזכרת שאני חייה.
והכאב משאיר אותי כזאת.
ממשיכים ההזיות
אבל אני לא מטורפת
סתם כואבת בגעגועים לאלו שאינם.
וזה ניראה לי טיפשי להמשיך ליבב
כי הרי הם לא יחזרו משם.
אז אני לא בוכה רק הוזה.
וההזיות משאירות אותם חיים בשבילי.
והכאב על עזבונם מזכיר לי שאני חיה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|