יש לי חבר הכי טוב, קוראים לו אביתר. הוא בן 7, חצי שנה יותר
גדול ממני. אנחנו עושים הכל ביחד, אפילו ישנים ביחד לפעמים.
הוא יודע לשחות הכי טוב, הוא הכי טוב במשחקים, והוא קופץ הכי
גבוה- עד השמים. אל תגלו לאף אחד אבל אביתר גם יודע לעוף. הוא
הבטיח שהוא ילמד אותי פעם. הוא עף ממש כמו ציפור. צומחות לו
כנפיים כאלה והוא עולה לשמים, מקיף את כל הבניין וחוזר. כשהוא
אמר לי לא האמנתי לו, אבל אז הוא הראה לי.
כשאני מדבר על אביתר אמא בוכה. שמעתי אותה פעם אומרת בלילה
לאבא שהיא לא יודעת מה לעשות כשאני מדבר עליו. אמא אומרת
שאביתר לא קיים, אני לא מבין למה היא מתכוונת. אולי זה עניין
כזה של מבוגרים.
כשלקחו אותי לדר' שפיגלמן וסיפרתי לו על אביתר והוא התעניין
ושאל, כשסיפרתי לו בסוד שאביתר יודע לעוף נמחק לו פתאום החיוך
והוא שאל: "ואתה? אתה יודע לעוף?" צחקתי ואמרתי לו שמה פתאום.
לא גיליתי לו שאביתר רוצה ללמד אותי, רציתי לעשות לו הפתעה.
אח"כ הוציאו אותי מהחדר ורק אמא ואבא ודר' שפיגלמן דיברו.
בחוץ אביתר חיכה לי, הוא אמר שהגיע הזמן שאני אלמד לעוף. מרוב
התרגשותכ מעט לא יכולתי לדבר. סוף סוף גם אני אוכל לעוף כמו
אביתר. אז עלינו לגג של הבניין. כשהגענו כבר ממש התנשפתי
והייתי עייף כי זה 12 קומות אבל אביתר אמר שלא צריך כוח כדי
לעוף. עמדנו ביחד על המעקה והרגשנו את הרוח הנעימה על הפנים
שלנו וראינו את כל האנשים והמכוניות למטה בקטן קטן.הוא שאל
אותי אם אני מוכן ואני אמרתי כן למרות שפחדתי קצת. הוא אמר
שאני רק צריך לקפוץ ויצמחו לי כבר הכנפיים כשיהיו לי- אני כבר
אדע איך להשתמש בהן. כבר התכוננתי לקפוץ ופתאום שמעתי מאחוריי
את הצעקה של אמא "גילי! תעצור!" חייכתי לעצמי. אמא תהיה כל כך
גאה בי. לא עצרתי, רציתי להוכיח להם שגם אני יכול.

לא צמחו לי כנפיים.