היום שאחרי מחר
היום, כבר שלוש שנים אחרי הסוף, אני עדיין כותב.
היום, כבר שבע שנים אחרי ההתחלה, אני עדיין כותב.
איך כבר עברו שבע שנים? תמיד אומרים שהזמן טס, אבל ככה?
מטוס F-16 יכול להגיע אולי ל-2000 קמ"ש, אולי אם הטייס או
הטייסת במקרה זה אנורקטית וגם אין לה מספיק דלק בשביל לנחות.
החללית במלחמת הכוכבים די הרבה יותר מהירה, לא ממש פירטו כמה
מהירה אבל לצורך העניין נגיד שפי מליון מהמטוס, האנורקטית
והמיכל הצמא.
אבל שבע שנים בשנייה? שבע שנים במצמוץ חטוף?
יש להם עוד הרבה מה ללמוד ל"לוקהיד מרטין" ולג'ורג' לוקאס, שתי
מעצמות על, כל אחת בתחומה היא, מלאות בכסף, הכרה בינלאומית,
השפעה, עוצמה, שתי אוונגרדיות בנושאי תעופה שונים ושתיהן
יכולות להביט בי, האלמוני, במבט מלא קנאה אי שם מאחור, כי שבע
שנים בשנייה זה באמת מהיר ועצבני.


מחר
התיישבתי בלובי של המעבורת על כיסא לבן מקש, קניתי את משקה
האלים - קולה והתחלתי לצפות בטלביזיה שהייתה "בילד-אין" בתוך
הקיר. בדיוק הגעתי לעדכונים בהתפתחויות על אולימפיאדת החורף,
לא ממש הבנתי מי ומה, כי מה לישראלים ולאולימפיאדה ויתרה מכך,
מה לישראלים ולחורף. מצד שני, 130 מליון יפנים יש להם לרצות,
אז מי אני שאתלונן?
אז ישבתי והוצאתי את הפנקס מהתיק, כן את הפנקס, כי אני ביפן
וביפן הכל קטן וזה הדבר היחיד שיכולתי למצוא שאפשר לכתוב עליו.
הדבר היחיד במעבורת בת חמש קומות, מעלית, בית קפה, מסעדה, חדרי
טלביזיה, משחקי וידיאו וקזינו קטן, אפילו ספא יש פה, לא פחות
ולא יותר, אחד לנשים ואחד לגברים, וזה בסך הכל במבט חטוף.
בשורה התחתונה, ובפנקס היא מגיעה מהר, כמו שכל זאטוט בקורס
מ"כים לומד להגיד: "זה מה יש, ועם זה ננצח".
הסיפור שלי לא מתחיל כאן, וכנראה שגם לא נגמר, אלא אם כן מי
שדאג לכל הפרטים הקטנים כגון המסעדה, הקזינו והספא, שכח לבדוק
שהדמבו הלבן אכן צף.


ההתחלה
רעש של פיצוץ אדיר מילא את האוויר, האוזניים צפצפו בקול
מונוטוני וארוך כמו חולה שזה עתה נפח את נשמתו.
"דווקא עכשיו? דווקא עכשיו?!" אמרתי לעצמי באכזבה עמוקה עד
דמעות, "בדיוק כשהייתי בג'קוזי עם שתי יפהפיות אלמוניות
וזורמות להפליא, עוד דקה והביקיני הסגול היה פשוט נעלם כלא
היה".
"דווקא עכשיו? דווקא עכשיו?!" אמר לעצמו גלעד באכזבה עמוקה עד
דמעות, "בדיוק כשהייתי בג'קוזי עם שתי יפהפיות אלמוניות
וזורמות להפליא, עוד דקה והביקיני האדום היה פשוט נעלם כלא
היה".
"דווקא עכשיו? דווקא עכשיו?!" אמר לעצמו רועי באכזבה עמוקה עד
דמעות, "בדיוק כשהייתי בג'קוזי עם שרון וגלעד..."
"כל הזין בגבעתי/צנחנים/הדרכה", נאמר באופן סימולטאני ויצר הד
שכל צוות המרגמות שמע והביט בנו מתעוררים משינה עמוקה שנקטעה
בעקבות פצצת מרגמה 80 מ"מ שזה עתה הם שילחו אל גבעה מסכנה
וגלמודה. "ישנים, הא? אין בעיה, עוד יהיה לכם הרבה זמן לישון.
צפו פצמור אטומי", צפצפה מדריכת המרגמות במורעלות יתרה.
כל חניכי קורס המרגמות נדחסו באוהל הקטן לשיחת המחלקה השבועית
ביום חמישי בערב. צחצחנו נעליים, החלפנו את הכובע ב' בכומתה
שהיוותה את ההוכחה היחידה לכך שאיננו באמת שייכים לבסיס ההדרכה
השומם הזה. זיק התקווה היחיד שקינן בנו הוא הרגע המתקרב ובא,
שבו נחזור כל אחד ליחידתו הוא - מקום עם קצינים קצת פחות
מעצבנים ונטול צפצפות צווחניות.
מפקד הקורס נכנס אל האוהל, התיישב כשמצדדיו נשארו לעמוד שתי
צפצפות שעדיין היו נמוכות ממנו. הוא סקר את השבוע שחלף, עדכן
אותנו באקטואליה, על המשך הקורס ואפילו התלוצץ פה ושם. הוא
בכלל נראה די נינוח ומרוצה מהשבוע שהסתיים. לקראת סיום מבטו
החמיר סבר, עיניו התכווצו ואמר: "שרון, גלעד ורועי" - שתיקה
באוהל.
שתיקה שנקטעה על ידי הצפצפה השמאלית שצווחה: "אתם לא שומעים
שאומרים לכם לעמוד?!"
זה לא נראה הזמן להעמיד אותה על הטעות הדקדוקית אז נעמדנו.
"שרון גלעד ורועי לא קיבלו כנראה מספיק שעות שינה השבוע", אמר
המפקד בנימה מלאה בארס וציניות, "אז הם החליטו להשלים שעות
שינה באמצע התרגיל הפלוגתי. בשביל שדבר כזה לא יחזור, החלטנו
בסגל לאפשר לכם להשלים מספיק שעות שינה לכל שבוע הבא. יש לכם
את כל השבת להשלים כמה שעות שיידרשו. יש לכם שבת - שבו", הוסיף
למען הסר ספק.
שבת בבסיס כבר מזמן הפסיקה להוות מטרד, על אחת כמה וכמה
כשמעבירים אותה עם חברים.
ביום שישי כל הקורס יצא ורק אנחנו נשארנו - דיברנו, שיחקנו
שש-בש, אכלנו וגם ישנו (בכל זאת צריך להשלים שעות). יום שישי
עבר לו בזריזות ובשבת, כשכבר מתחיל לשעמם וכבר דיברנו על הכל,
לא נשאר אלא לפנות אל המפלט האחרון ושולפים את הספרים מהתיק.
אני שלפתי אחד משניים שתמיד הקפדתי לקחת לצבא, למרות שמעולם לא
קראתי שני ספרים בפרק זמן של יציאה הביתה. תמיד הייתי מסיים
אחד, חוזר הביתה ולספר שנשאר, מצרף חדש.
בתור אחד שלקח על עצמו כפרויקט ללמוד ולשכלל את אומנות קבלת
השבתות עד כדי הפיכתה לספורט, הייתי חייב שיהיה לי גיבוי במקרה
שאקבע שיא חדש.
שלפתי עוד אחד מספריו של רם אורן, גלעד קרא את מוסף סוף שבוע
של העיתון ורועי את "כוחו של התת-מודע".
לאחר זמן מה שרועי שקוע בספרו הבחנתי בגלעד, שנראה קצת משועמם
מהעיתון. שאלתי אותו אם הוא רוצה ספר, כי בכל זאת יש לי עוד
אחד. הוא דחה את הצעתי בנימוס מפתיע למדי בטענה כי הוא לא יכול
להיכנס לסיפור חדש כרגע מפני שהוא עדיין שקוע בספר שסיים לא
מזמן.
הספר הטוב ביותר שקרא מעודו.
גלעד היה בחור נחמד ומעניין. הכרותנו הסתכמה בשלושה שבועות
שכבר בילינו בקורס. הכרות שטחית יחסית למרות שהסתדרנו מצוין.
הוא לא היה וגם לא הצטייר כתולעת ספרים או מבקר ספרותי מן
השורה אך ההכרזה על הספר הטוב ביותר שקרא מעודו סקרנה אותי,
למרות שחשבתי שאולי היה זה הספר היחידי שהוא קרא אי פעם, ולכן
ההכרזה המרשימה.
הנחתי את הסימנייה ש"שאלתי" כשנה לפני כן מבחור שאינני זוכר את
שמו, סגרתי את הספר ופניתי אליו.
הוא אמר לי ששם הספר הוא "ספרי לי סיפור אהבה סגול" ונכתב על
ידי סופר צעיר בשם ניר ברעם.
כששאלתי על העלילה ועל מה מדובר הוא קצת התבלבל ולא ידע ממש
איך להסביר. לבסוף החליט שאי אפשר להסביר, ופשוט צריך לקרוא
וזהו!
לא הכרתי את הספר, לא את הסופר וגם לא ממש את גלעד, אך היה
משהו במה שאמר. אולי הכותרת של הספר, אולי בטון הדיבור - שנים
לאחר מכן, ואני עדיין לא יודע מה גרם לי באותו הרגע להוציא את
הפנקס מפק"ל הכיסים ולרשום את שם הספר והסופר.
בלי שום סיבה ריאלית שמתי לי כמטרה עליונה בהזדמנות הראשונה
לרכוש את הספר. עוד לפני שקראתי מילה, הפך הספר בעיני להספר
בה' הידיעה. הצבתי אותו במקום הראשון, הרבה מעל השאר בפנתיאון
הספרים שלי, ספרים שכבר קראתי.
השבת חלפה, יום ראשון הגיע, הקורס חזר לשבועיים האחרונים אשר
גם במהלכם לא זכינו לצאת. הוסמכנו כמש"קי מרגמה בטקס הסיום,
רגע לפני שיוצאים הביתה לחמשוש מאוחר נפרדנו לשלום. אני חוזר
ביום ראשון לגדוד שלי שנמצא בלבנון, גלעד חוזר לשטחים ורועי
המאוכזב מכולם, נשאר בבסיס ההדרכה בתפקיד מנהלתי.
לא החלפנו טלפונים כי זה מסוג הקשרים שלא ממשיכים. כל אחד חוזר
לחייו באשר הם, לחבריו בגדוד, לחבריו באזרחות ולשאר עיסוקיו.
חברויות של קורס כשמן כן הן - במהירות שבה הן נוצרות כך הן גם
מתפרקות. לא משהו עצוב, פשוט ככה זה. נפרדנו לשלום ופנינו כל
אחד לדרכו שלו. אולי עוד נתראה, בצבא יש עוד קורסים.


האמצע
הנסיעה הביתה מהדרום הייתה הזויה כרגיל בנסיעות מסוג זה, מצב
שבין שינה עמוקה לערנות מעורפלת, לא ממש ברור מה זה מה.
יש משהו מעייף באוטובוסים שתמיד גרם לי ליפול שדוד אל אדן
החלון מיד עם עלייתי עליו. אני חושב שללא המהמורות הרבות
שנחפרו לאורך הכביש באדיבותה של "סולל בונה" אשר נענעו את
האוטובוס ובכך שלחו את ראשי לפגישה עם שמשת החלון פעם בכמה
דקות, לעולם לא הייתי מגיע ער לתחנה בה חפצתי.
ירדתי בתחנה המרכזית בתל אביב ובדרכי לאוטובוס הבא צדה את עיני
חנות ספרים. נכנסתי פנימה ושאלתי את המוכרת הנחמדה אם יש להם
את הספר המדובר.
עיסוקי הנרחב וכמעט אובססיבי בספר במשך השבועות האחרונים בקורס
גרמו לכך שלהפתעתי הרבה לא הייתי צריך לשלוף את שם הספר מפק"ל
הכיסים וידעתי בדיוק מה אני מחפש, אם כי כשביקשתי את עזרת
המוכרת שאלתי אותה בנימה מהוססת ששידרה שאני בכלל לא בטוח
שקיים כזה ספר.
המוכרת אישרה את שדרי ואמרה שאין לה מושג על מה אני מדבר,
הודיתי לה בנימוס והמשכתי את מסעי הביתה.
למחרת הרחבתי את החיפוש לעוד שלוש או ארבע חנויות ספרים עד
שלבסוף מישהי ידעה על מה אני מדבר ובכך אישרה את קיומו של
הספר. שמחתי נקטעה לאחר האישור בעקבות כך שהספר לא נמצא במלאי
החנות, אך לאחר בדיקה קצרה במחשב נשלחתי לסניף אחר ברשת
החנויות בו אותר הספר. נסעתי לחנות שהייתה בקצה השני של העיר
תוך כדי זחילה בפקקים של יום שישי, הגעתי קצת לפני שעת הסגירה
ולבסוף ראיתי את הספר שעל כריכתו התנוססה הכותרת "ספרי לי
סיפור אהבה סגול".
שאלת המוכרת איך זה שביקשתי דווקא את הספר המסוים הזה בטענה
שהוא לא כל כך מוכר לא הדירה משמחתי, למרות שתשובתי הייתה שאין
לי תשובה. שילמתי בקופה, הבטתי בעיצוב הכריכה, הכנסתי אותו
בעדינות לשקית הקטנה והלכתי שמח וטוב לב לביתי.

2:00 בלילה, יום שבת, 36 שעות אחרי קניית הספר, 36 דקות אחרי
שחזרתי הביתה מיציאה עם החבר'ה ואני כמעט מסיים להכין את התיק
לצבא. נשאר רק לצרף את הספר לזה שכבר נמצא בתיק לאחר שהוצאתי
את הספר שקראתי בשבועות הקודמים והנחתי אותו לשינה ארוכה על
המדף.
בערך שנה וחצי הייתי בצבא מאז שרכשתי את הספר ומאז הוא הלך
איתי לאורך כל שירותי הצבאי. תקופה של עוד שנה וחצי, לאן שאני
הולך, הספר איתי - בתיק כשהגעתי לצבא ביום ראשון ובאפוד
כשיצאנו לתרגיל. כשיצאנו למארבים בעומק לבנון, הספר היה באפוד.
מעולם לא הוצאתי אותו, הוא פשוט שכב לו באפוד, ממתין בסבלנות.
גם בפעילות מבצעית בשטחים הוא נשאר באפוד ובתיק לסירוגין -
תמיד איתי.
אינספור שבתות העברתי בצבא עד לתום שירותי והרגלי הקריאה שלי
נשארו בעינם. תמיד הקפדתי לקחת שני ספרים ותמיד יצא שקראתי אחד
- הספר המשני.
כשאני אוכל, תמיד אני משאיר את החלק הכי טוב לביס האחרון, לא
יודע למה, אולי כי זה הטעם הסופי שנשאר וכך גם אם כל הארוחה
הייתה בינונית הביס האחרון אם היה טוב, משנה את הטעם של כל
הארוחה. אם אכלתי פיצה עם זית אחד שממוקם דווקא באמצע, תמיד
כרסמתי את הפיצה מכל צדדיה, כך שהחתיכה האחרונה תהיה החתיכה עם
הזית.
הרגלי האכילה דומים אם כך להרגלי הקריאה, וכך נוצר מצב שאת
הספר הטוב, המובחר ביותר, אני תמיד משאיר לסוף. תמיד התחלתי את
הספר המשני אך ורק למקרה של תקדים שאסיים אותו מוקדם ואז אוכל
לעת צרה לשלוף את הספר שלי, הספר הטוב ביותר שעדיין לא קראתי.
המחשבה שיש לי את האופציה לקרוא ספר שמימי שכזה גרמה לי לשמור
אותו לסוף ולא לקרוא, מפני שאת האופציה אפשר לנצל רק פעם אחת.
גלגל הצלה משובח שכמוהו ראוי שינוצל בתבונה ולא לריק.
בדרך זו שרדנו אני והספר את השנה וחצי שנותרו לשירותי הצבאי.
אני עברתי מקו לאימון לקו וכו' והספר עבר מהאפוד לתיק וכו',
וכך הלאה, כל זאת כשאני מקפיד להניח אותו בזהירות בכדי שהכריכה
תישאר כפי שהייתה ביום הקניה שנה וחצי קודם לכן, לפני שקראתי
מילה.
חבריי הקרובים ביותר בצבא ידעו על קיומו של הספר שכבר מזמן הפך
למיתוס, וכך השתחררנו אני, חבריי והספר מצבא הגנה לישראל
והפכנו לאזרחים מן המניין.
כיאה לאזרח מן המניין ארזתי את חפציי לראשונה כאדם חופשי,
פניתי לנתב"ג ונסעתי לשנות אוירה בלונדון. הספר כמובן ניצב לו
נאמנה בתיק הגב ועלה איתי למטוס. אחרי שנה וחצי חשבתי שזאת דרך
מצוינת להעביר טיסה. חשבתי.
לטיסה הלוך יש גם חזור ואם כבר יש סרט מעניין בהלוך אז עדיף
לראות ולשמור את הספר לחזור.
חבל, הרי ספר כזה לא נופל בדרכי כל יום.
הסתבר שגם בטיסה חזרה היה סרט מעניין שהיום ממש אין לי מושג מה
הוא היה, חזרתי לארץ עם חוויות לונדוניות שונות ומשונות.
פרקתי מהמזוודה את בגדי החורף האירופאי שפקד אותי והחלפתי אותם
בבגד ים וגופייה שהצטרפו לספר שנשאר שם רק בשינוי אווירה,
ופניתי דרומה עם חבריי מהצבא לטיול משותף בסיני, קצת לנקות את
הראש לקראת האזרחות.
כמו בשנתיים שעברו, גם בסיני הספר היה גולת הכותרת, הדובדבן
שבקצפת שזמני לקרוא אותו עדיין לא הגיע. לאחר עשרה ימים חזרנו
בכדי להתחיל את חיינו כאזרחים.      
כאזרח מתחיל, יש יותר מדי זמן פנוי ממה שאפשר היה לתאר, וזמנו
של הספר קרב ובא, "זה בלתי נמנע", חשבתי לעצמי.
חשבתי.
שלוש שנים עברו מאז תחילת הסאגה. שנים שבהן עברתי כברת דרך רבה
בחיי הצעירים, בדומה לשאר האנשים והחברים בני גילי. שלוש שנים
בהן למדתי, אהבתי, איבדתי, כאבתי, בכיתי, למדתי, אהבתי,
איבדתי... ביה"ס של החיים, מאגר מידע בלתי נדלה, על כל פרק
שמסתיים - אחר מתחיל.
בשלוש השנים האלה, חשבתי לא פעם על הספר. ניסיתי לדמיין על מה
הסיפור ועל מי מדובר מבלי שקראתי מילה. מרוב דמיון חלפה עוד
שנה עמוסה בפסיכומטרי, לימודי בורסה שונים ועבודה. "למי יש זמן
גם ללמוד גם לעבוד וגם לקרוא ספר", אמרתי לעצמי, "הרי לספר
משובח שכזה צריך לתת את מלוא תשומת הלב הראויה לו. ממש לא יאה
לקרוא את הספר ובין לבין לבגוד בו עם בעיות כמותיות
בפסיכומטרי. הספר יאלץ להמתין", החלטתי.
החלטתי ונכנסתי למעגל הקסמים של עבודה, לימודים, חברים,
בילויים, שגרה, שגרה, שגרה ושגרה.


זה לא נגמר זה רק הסוף
בדצמבר 2001 החלטתי ללכת לישון. מה לעשות? עייפתי. כל היום
ובכל יום הרגשתי ממש כמו כלב שמחופש לבן אדם - רץ אחרי הזנב.
רץ ורץ לא תופס כלום ולבסוף מוצא את עצמו בדיוק בנקודת ההתחלה
- עייף וכועס.
עייף מהמשחק שפעם היה נראה בפסגת החיים וכעת נראה קצת נדוש
וחסר כל טעם. משחק לא חוקי, כזה שאם היית מהמר עליו בקזינו,
לנקודת ההתחלה הייתה מתווספת גם טיפשות.
כועס על הזמן שבוזבז באי יעילות משוועת, על זה שכלום לא יצא
מזה ושבסוף אני גם עייף.
במעגל הקסמים שיחקתי תקופה, ולאחר זמן מה הדקות, השעות, הימים
והחודשים התמזגו אחד בשני מבלי שאוכל לדעת כמה זמן עבר.
האינדיקציה היחידה שיכלה לרמוז על הזמן שעבר היא שינויי מזג
האויר - מחום לקור, מקור לחום, מגשם לשמש ובקיצור, תקופה.
הסתובבתי כל כך מהר, ממש כמו כדור הארץ. מהירות אדירה שגרמה
לכל לעמוד במקום, להסתדר בצורה מסוימת וחדגונית. כמו שעץ זה עץ
וים זה ים, העבודה הייתה עבודה וחברים היו חברים. בלי איך?
ולמה? ככה.
יום אחד, בעונה שאינני זוכר אם הייתה חמה או קרה, אך יודע
בוודאות שהייתה יבשה, התחלתי להאט. מיותר לציין שאין לי מושג
איך? ולמה? ככה.
ככל שהאטתי, העולם שמולי הלך והתנדנד יותר ויותר ואיים ליפול
על ראשי.
איים וקיים!
בעודי מסתובב באיטיות מכוח ההרגל, העולם נטה הצידה, נפל על
ראשי והביא אותי לעצירה מוחלטת. בזיק האנרגיה היחיד שעוד עבד -
אבד.


הקשר היפני
"קומבאווה, הירשאיי מאסה, צ'וטו מירו דאקה קודאסאי" (ערב טוב,
ברוך הבא, תסתכל קצת בבקשה.) סיננתי ביפנית קלוקלת, בעוד לילה
מושלג לעוד יפני שיכור.
שמונה שעות בכל יום (לא כולל שישי) משבע בערב עד שלוש לפנות
בוקר, אני מפתה יפנים לקנות ביוקר מה שבקניון מוכרים בזול.
כל יום בבסטת התכשיטים, בגשם, ברוח, בקור ובכפור, לעמוד
ולמכור. זה לא נורא כמו שזה נשמע, במיוחד כשהכסף נכנס ומוכיח
שלא משנה כמה קר בחוץ, כמה שטרות נייר בכיס מסוגלות לחמם את כל
הגוף.
הגעתי לאחר עוד יום עבודה לדירה בקומה השלישית והאחרונה
בבניין, הקומה שהייתה מחולקת לשתי דירות ומחסן בהן גרו ששה
ישראלים שעובדים בבסטות, שלושה בכל דירה, כשאחת עוזבת בקרוב
ומשאירה את הדירה שלי לשניים. אני עושה את זה כבר חודש וכך גם
האחרים. התרגלנו כבר לחיי הלילה ובסופו של יום, בשלוש-ארבע
לפנות בוקר היינו נפגשים באחת הדירות לראות סרט, לשתות משהו
וסתם להעביר את הזמן. כבר לא היה הצורך ללכת לישון ישר אחרי
העבודה ולהתעורר מיד לפני כמו שהיה בשבוע הראשון בעבודה. הלכנו
לישון מאוחר והתרגלנו להתעורר מוקדם וכך התאפשר ניהול חיים
פורה שכלל הנאה מרובה מספיגת האווירה היפנית.
ביום בהיר אחד, או יותר נכון מעונן, התעוררתי מוקדם (12:00
בצהריים). שותפיי לדירה עדיין ישנו. שיחקתי קצת בפלייסטיישן
שמצאנו בזבל, צפיתי בטלביזיה שמצאנו בזבל ושמעתי מוסיקה
מהרמקולים הרצפתיים של "ONXIO" שגם אותם אספנו מהזבל היפני
המשובח. סיימתי לאכול, נמאס לי לשחק, ומשותפיי לדירה עדיין לא
נראו סימני התעוררות, התיישבתי בכורסא והבטתי בו ואמרתי: "ארבע
שנים. ארבע שנים שאני ואתה הולכים ביחד, הולכים נאמנה לכל מקום
ועדיין לא קראתי מילה. אפילו בטיסה המייגעת והפעם אפילו סרט
מעניין לא היה, ויתרתי עליך".
לקראת הטיסה ליפן חזרתי להרגלי הישנים ולקחתי שני ספרים.
הרעיון הכללי תאם לאותה המתכונת הישנה נושנה. גם בטיסה התחלתי
לקרוא את הספר המשני, סתם ספר. לא טוב לא רע. סתם ספר.
לא סיימתי את הספר בטיסה והפעם גם לא הייתה לי כוונה לסיים
אותו. החלטתי! אולי החלטנו? לנוכח ההשתהות בת ארבע השנים אולי
הספר החליט.

"ארבע שנים הבחור הזה סוחב אותי איתו, ארבע שנים, מה קורה
איתו? הוא לא סקרן? לכל מקום הוא לקח אותי, בחצי עולם כבר
הייתי, אני מכיר אותו על צדדיו ובוריו והוא עדיין לא קרא ממני
מילה. זהו! יש גבול לכל תעלול. היום הגיע הזמן."

אחזתי את הספר בידי בפעם האלף לפחות, אך הפעם בכוונה לפתוח
אותו ולא להעביר אותו מהתיק לאפוד, מהאפוד למדף, מהמדף למזוודה
וכך הלאה. הפעם אני קורא אותו. היום לא שונה מאתמול ולא
משלשום, אופציה נדירה לקריאה לא נפלה בחלקי היום אלא סתם יום
רגיל, אבל היום זה היום.
בהתרגשות מרובה מלווה בחשש גדול שמא הספר המהולל, המיתוס,
הסאגה - לא יעמוד בציפיות. בכל זאת הוא היה המפלט שלי במשך
ארבע שנים תמימות. לקחתי נשימה עמוקה, פתחתי את הספר ונכנסתי
לתוכו מהעמוד הראשון.
ככל שהתקדמתי, הרגשתי שאני מכיר את גיבור הסיפור. קראתי לאט,
בשקיקה, חוזר לעתים לשורות ולעמודים קודמים כדי לקרוא שוב.
לחבריי שכבר התעוררו לא התייחסתי במיוחד והנחתי את הספר רק
בכדי לצאת לעבודה. מספר ימים נמשך הריטואל של קריאת הספר מהרגע
שהתעוררתי עד שעזבתי לעבודה. שותפיי לדירה והשכנים לא הבינו על
מה ולמה אני כל כך שקוע וגם כמה זמן כבר לוקח לקרוא ספר?
הם בקושי הבינו איך זה לוקח כמה ימים אז חסכתי מהם שזה כבר
בעצם ארבע שנים.
הגיבור בסיפור, ששמו יוני שנראה לי מוכר, התקדם עם העלילה והפך
להיות אני. ככל שקראתי יותר כך קראתי על עצמי. נדהמתי מעוצמת
החוויה ולא יכולתי לחכות עד העמוד הבא - לראות מהם מעלליי.
נדהמתי לגלות שגיבורי הסיפור היו בנוסף לישראל גם בלונדון,
סיני ויפן. מקומות ששנתיים לאחר רכישת הספר עוד לא דמיינתי
שאגיע אליהם, ועוד בהתאמה מושלמת שכזאת. החוויות שהם עברו
הזכירו לי חוויות שעברתי בעצמי בפרק הזמן שעבר. אמנם הסיפור
הוא לא שלי, אך את הספר קראתי בתחושה שזה ספר שאני הייתי כותב,
כאשר בכל יום אני נדהם מחדש. אירועים שעברתי בזמן שעבר ולא
ידעתי כיצד יסתיימו נכתבו בספר. לא יכולתי שלא לתהות מה היה
קורה אם הייתי קורא אותו קודם. איך הייתי מגיב? איך הייתי עושה
דברים כאשר יש לי פתרון עוד לפני שיש לי בעיה?
כשבוע לאחר מכן, סיימתי לקרוא בין שינה לעבודה ותוך כדי
התעלמות מוחלטת מהסובבים אותי שהחלו להסתקרן מהעניין, התעלמות
שכללה את עזיבתה של השותפה השלישית לדירתי.
סיימתי לקרוא בהתרוממות רוח שעלתה עשרות מונים על ציפיותיי.
קראתי על מה שעברתי עד לנקודה זו. התחלתי בעבר וצמצמתי פערים
עד להווה, בו נגמר הסיפור.
כבר ביום שסיימתי, השאלתי את הספר למיטל - השכנה מהדירה ממול
שפשוט הייתה חייבת לקרוא על מה המהומה. היא עיינה בו ברפרוף
לפני העבודה ולא הספיקה לגבש את דעתה עליו, שתתקבל כנראה בימים
הקרובים.


שלושה ימים לאחר השאלת הספר
דפיקות חזקות מאוד בקעו מהדלת, כאילו אדם אחוז טירוף מנסה
לפרוץ פנימה. קמתי מהמיטה ב-11:00 בבוקר, עייף ועצבני. הלכנו
לישון בשבע בבוקר וככה דופקים בחוסר התחשבות. מנומנם פתחתי את
הדלת כדי לגלות שכל הכניסה לדירה מלאה באנשים מחויטים מצוידים
במצלמות דיגיטאליות שעבדו ללא הרף.
לאחר מספר שניות של בלבול מוחלט ניגשה אלי בחורה והסבירה לי
באנגלית מעודנת שהם שוטרים ושיש להם צו חיפוש בדירה. שותפי
לדירה שהתעורר בינתיים עודכן על ידי בזריזות, ובעודנו מתאמים
גרסאות במרץ, קטע אותנו בחור יפני ואמר לנו בעברית צחה: "בוקר
טוב."
תיאום הגרסאות הסתיים עוד בחיתוליו והיפני המשיך ואמר "אין מה
לדאוג, הם בסך הכל רוצים לחפש בדירה ולא להרע לכם". הוא קצת
התלוצץ וסיפר לנו בעצם שהוא אינו שוטר אלא מתורגמן, וסיפר לנו
שלמד מספר שנים באוניברסיטה בישראל ומשם העברית והחיבה לישראל.
החיפוש הסתיים ללא ממצאים והשוטרים החלו לעזוב אחד אחרי השני,
המתורגמן שהעסיק אותנו בזמן החיפוש בשיחות חולין ידידותיות אמר
לנו שהם סיימו ושאל אותי אם "אכפת לכם לבוא לתחנה לענות על כמה
שאלות?" קצת מעורער ממאורעות הבוקר השבתי "אתה שואל אם אכפת
לנו לבוא? או אומר לנו לבוא?"
"שואל", אמר.
"אז לא בא." השבתי בנימוס.
"אני שואל, אבל אתה צריך להגיד כן."
בילינו שעתיים בתחנה, נפרדנו בידידות ושבנו לביתנו, רק כדי
לגלות ששכנינו נעצרו ושדירתם נאטמה לכניסת אדם. המתנו מספר
ימים בניסיון לקבל מידע על מה ולמה, ללא הצלחה, עד אשר "נרמז"
לנו שעדיף שנעזוב לאלתר לפני שנצטרף אליהם.
שוב פעם מצאתי את עצמי אורז את התיק ומתכונן ליציאה, שוב פעם
אורז את הבגדים, כלי הרחצה, הריטואל הקבוע. אורז את הכל מלבד
הספר שנשאר כלוא בדירה האטומה של מיטל. הספר שזה עתה סיימתי,
הספר שנתן לי תשובות לשאלות וחידות שהעסיקו אותי במשך שנים,
תשובות שתוקפן פג לפני שלושה ימים תמימים.
ארבע שנים והספר היה צמוד אלי, הוא עבר את לבנון והשטחים, נסע
ללונדון וסיני וארבע שנים, בדיוק אחרי שסיימתי לקרוא, דווקא פה
ביפן, דרכינו נפרדו ונשארתי ממשיך את המסע לבדי. כאשר העבר
וההווה ברורים מאי פעם, סיים הספר את חלקו והשאיר בידי את
העתיד וההחלטות לגבי המחר. העתיד שמבשר על השנים שיבואו, העתיד
שאותו כבר אכתוב בעצמי.
העתיד שאכתוב מחר.


מחר
התיישבתי בלובי של המעבורת על כיסא לבן מקש, קניתי את משקה
האלים - קולה והתחלתי לצפות בטלביזיה שהייתה "בילד-אין" בתוך
הקיר. בדיוק הגעתי לעדכונים בהתפתחויות על אולימפיאדת החורף,
לא ממש הבנתי מי ומה, כי מה לישראלים ולאולימפיאדה ויתרה מכך,
מה לישראלים ולחורף. מצד שני, 130 מליון יפנים יש להם לרצות,
אז מי אני שאתלונן?
אז ישבתי והוצאתי את הפנקס מהתיק, כן את הפנקס, כי אני ביפן
וביפן הכל קטן וזה הדבר היחיד שיכולתי למצוא שאפשר לכתוב עליו.
הדבר היחיד במעבורת בת חמש קומות, מעלית, בית קפה, מסעדה, חדרי
טלביזיה, משחקי וידיאו וקזינו קטן, אפילו ספא יש פה, לא פחות
ולא יותר, אחד לנשים ואחד לגברים, וזה בסך הכל במבט חטוף.
בשורה התחתונה, ובפנקס היא מגיעה מהר, כמו שכל זאטוט בקורס
מ"כים לומד להגיד: "זה מה יש, ועם זה ננצח".
הסיפור שלי לא מתחיל כאן, וכנראה שגם לא נגמר, אלא אם כן מי
שדאג לכל הפרטים הקטנים כגון המסעדה, הקזינו והספא, שכח לבדוק
שהדמבו הלבן אכן צף.