יש לי תולעת, והיא חיה לי בתוך הגוף.
אני לא יודעת מתי בדיוק היא נכנסה לשם, או איך, יכול להיות שזה
משהו שאכלתי. ואולי כל בנאדם נולד עם גולם ומתישהו הגולם הופך
לתולעת ומתחיל לחפור לו מנהרות.
לפעמים התולעת שלי ישנה, ולזמנים די ארוכים אני שוכחת שהיא שם
בכלל. אבל אז היא מתחילה לזוז, ולהתפתל, ועוטפת וחונקת עד שאני
מרגישה שבא לי להקיא אותה החוצה, אבל זה הרי הבית שלה ואין
סיכוי שהיא תסכים שדבר כזה יקרה.
קראתי פעם באיזה ספר, שתולעת מהסוג הזה רגישה לחום. החלטתי
שאני אנסה לחמם את עצמי, ואולי יקרה לה משהו והיא תרצה לצאת
החוצה.
עטפתי את עצמי בחום. מכל עבר. נהייתי נחמדה, היו נחמדים אליי,
חיבוקים פה ושם, רגעים של שמחה כזאת כשנמצאים עם האנשים
שמחשיבים כחברים הכי טובים בכל העולם כולו. נראה לי שלפעמים הם
ידעו שאני עושה את זה רק כדי להוציא החוצה את התולעת.
חום מהסוג הזה לא עזר.
החלטתי לנסות חום אחר. נתתי לו לחבק אותי. לנשק אותי. לא רציתי
לעזוב אותו, כי לא הרגשתי כאילו התולעת מראה סימנים של עזיבה.
אולי באיזשהו מקום גם חשבתי שאם הוא יישאר, אולי התולעת תהיה
של שנינו וזה יהיה קל יותר. או שיום אחד היא תעבור אליו.
הוא הבין מה אני מנסה לעשות באחד הימים, ועזב.

חשבתי על זה מתישהו, שאולי אם התולעת באמת הייתה פעם גולם, אז
היא תהפוך בעתיד לפרפר. יפה כזה, עם כנפיים גדולות וצבעוניות.
ויום אחד הוא יעוף דרך השפתיים שלי החוצה, ואני אסתכל על כמה
שהוא יפה, ואיך שהכנפיים שלו מלטפות, והכאב הזה בבטן יעבור.

אבל זה לא קרה.

התולעת שלי מתה. אני יודעת שהיא שם. היא דוממת וקשה, וגם קרה
כקרח. מוזר, חשבתי שדווקא הקור טוב לה. כנראה בספר ההוא טעו.
יש לי בחילה כל הזמן ואני רוצה להוציא אותה החוצה, אבל אני לא
יודעת איך. אני גם לא רוצה לספר לאף אחד שיש לי בבטן תולעת, לא
נראה לי שזה דבר נורמלי כל כך. אני מקווה שלא יהיה לי מזה
זיהום.