בראשית ברא אלוהים את ניקאל, ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום,
ובלגאן. וביום הראשון פישל אלוהים ביצירת השמיים, והמים זרמו
למעלה באלכסון ותפוח אדמה יחיד התהלך על פני הענן. ובא ניקאל
וניקה וארגן מחיקת יום ראשון, ויהי ערב ויהי בוקר - יום
ראשון.

דמות נערצת על פני כל - רק שהכל עוד לא נברא ויש פה עבודה. את
צורתו אין לתאר כי פחד מוות מרקד מעל ראש היישות שאת החיים
יוצר. כך הוא מסתובב ערום כי אין חנות בגדים וטוען למלכות שאף
אחד עוד לא נתן לו. אך כל זה ישתנה, ברגע שהוא - אלוהים -
יעמוד במטלתו הראשונה.

וביום השני ברא ניסה אלוהים בשנית את הרקיע ויעמידו מעל הירח,
צבוע בצבע דמדומים תמידי. והירח הביט אל השמש בחיוך מר והשמש
החזירה לו מבט אהדה - עוד מעט האל יצליח. ובא ניקאל וניקה
וארגן מחיקת יום שני, ויהי ערב ויהי בוקר - יום ראשון.

מלאך בלי כנפיים, צורתו מוזרה, לבוש סחבה מטיל סחבה על הרצפה
ובמגב רוחץ מרצפת. אין לו טוב בתוך גן עדן וזכויות אינן דבר
שהוא מודע להן. מבחינתו מחר הוא יום ישן ומוות זה דבר שכבר קרה
- כשהוא נולד.

וביום השלישי הצליח אלוהים בכל אשר מלאכתו וירא כי טוב, וניקאל
קרצף את נוחיות השמיים. ויהי ערב ויהי בוקר - יום ראשון.

ויאנוס אלוהים קטינה. וגועל נפש על פני גן עדן, דם קטינה על
מרצפת ענן שבהקה ולא עוד. ויבוא אלוהים אל ניקאל בדברים "קח לך
חומרי ניקוי ונקה המרצפת ולא תבוא על שכרך". וילך ניקאל למחסן
השמיים וישים לב שנגמרו הדליים.

ניקאל יורד אל הדר בחיפה דרך סולם שאיש לא רואה. מאז הבריאה
מתארך כל שנה הסולם בשלב נוסף, עוד מעט יגיע לששת אלפים שלבים
ורגליו של ניקאל כבר מאומנות. למטה ברחוב, הוא משחרר את ידיו
במקום בסיסו של הסולם מאחורי פח זבל, והולך בנביאים עד המזרקה
שם הוא פונה להרצל. אנשים רואים אותו סוחב שק נקי בגודל בינוני
והוא אינו שומע אותם. אלוהים לא אוהב שניקאל מאזין לתוצרתו, כך
שאפילו למנגינת הציפורים ניקאל חרש, הוא יכול לשמוע רק את מה
שנחוץ לתפקידו. היום ניקאל מסוגל להקשיב רק לשלמה בחנות לחומרי
בניין.

שלמה הוא איש יפה תואר, כך אומרות כל הבנות בהדר. הוא תמיד
מחזיק לשכנים בבניין שלו את הדלת ומוסיף "שלום, מה נשמע", כל
בוקר הוא מחלק לחמניות לחסרי מגורים ולא אכפת לו להתיישב לידם
גם כשזה מלכלך, אפילו עכשיו כשיש את השביתה של פועלי הזבל. בכל
מצב הוא מופיע בחנותו בבגדים בוהקים מנקיון, ליד קופתו סלסלת
ממתקים לילדי הקונים ועל הקיר מאחור תעודת תואר שני בביוכימיה.


הוא נכנס לחנות תוך כדי עקיפת שקית שחורה מצחינה, ורואה את
שלמה מדבר עם גברת לא מכוערת, את הגברת כאמור הוא לא מסוגל
לשמוע ולכן קלטו אוזניו רק את המשפטים הבאים:

"אני לא יודע איך בדיוק לענות לך על זה, זה די מוזר."

"כן, ואחרי הטכניון באמת ניסיתי לעבוד בזה, דווקא היה נחמד
מאוד ו..."

"לא יודע איך להסביר, אבל משהו משך אותי לצאת מכל העסק, כאילו
קול קטן בראש שלי אמר לי - שלמה. תעזוב את המקצוע הזה ולך
לעבוד בחנות לחומרי בניין. - כיום זה לא משנה לי בכלל כי אני
נהנה מהחיים. בשביל הקטע תליתי את התעודה."

"יאללה ביי."

הגברת שדווקא לא היתה מכוערת עוזבת וניקאל ששתק ניגש לדלפק,
שלמה כהרגלו מחייך. המשרת מטיל את השק על הדלפק וע"י בעל הבית
תוכנו נבדק. שש מאות שקלים במטבעות של בודדים, נוצצים כאילו
כרגע יצאו מהמפעל. שלמה כבר רגיל לכאלה שקים, כמו גם לתמורה
אותה מבקש עתה ניקאל.
"הבא לי דלי."
"באיזה צבע הדלי, אדוני?"
אל החנות נכנסת גברת אפילו פחות מכוערת, את התשובה המשרת לא
יודע. אלוהים לא תדרך אותו בנוגע לצבע, ושלמה בכלל לא אמור
לשאול אותו שאלות כאלה לא קשורות. כנראה שהיתה איזו טעות
בתכנות. ניקאל יצא ללא שק מהחנות.

משרת אלוהים הולך ברחוב הרצל ומסתכל על העוברים והשבים, מדי
פעם שם לב לכתמים כחולים שמסתירים חלקים באנשים - הצנזורה
האלוהית מאז ומתמיד פעלה ביעילות. אם הוא מתרכז הוא גם עלול
לראות דברים אסורים - פה דוחף גברבר אישה זקנה בכביש, פה זורק
ילדון אבן על כלבלב, פה גידם ופה קבצן מנגן על על קלרינט, רק
לשניה לפני שכתם בכחול מסתיר הכל חוץ מכלי הנגינה, והאוזניים
אינן שומעות את שהעיניים רואות - קלרינט וכמה אצבעות.

כששקט לא קשה לשמוע צעקה - שלמה יוצא מהחנות ובידו דלי צהוב.
הוא צועק "הנה קח, הכי טוב."  
ניקאל את הדלי מקבל, בשקית זבל שחורה מסתכל, במוחו הכל מסתחרר
ולבסוף הוא מחליט שנמאס. אלוהים סתם זקן מסריח שאין לו מה
לעשות בחיים. אי אפשר יותר, למעלה לא כיף כמו שמספרים למטה, את
גן עדן נמאס לנקות. אז מה לעשות? הוא שואל את עצמו וקשה לו כי
לאלוהים לא היתה סיבה לתת לו יכולת מחשבה כבירה.

למעלה מחכה לו לכלוך שהאל עשה. נקיון של דם נערה ויזע אישי,
דמעה של ילדות וזרע אלוהי. נמאס לו כבר לנקות זרע אלוהי! אם
חייב לנקות - גם הדר נוצרה ע"י אלוהים. הוא לוקח עיתון משלמה
שאליו מחייך, מוצא את מדור הדרושים ומעביר ציפורן נקייה ובריאה
על הדף עד שהוא מוצא מודעה קטנה - "דרושה מנקה". מרים טלפון,
מנהל שיחה, מחר יתחיל הוא בעבודה. לנקות חדרי מדרגות ומקלטים,
עדיף בהרבה מלכלוך של אלוהים.

כל פעם שניקאל היה מסיים את עסקיו בהדר, את הדרך חזרה לא היה
עולה בסולם. הוא היה נכנס לכרמלית ובשלב מסויים, לפני התחנה
הסופית היה מתנתק מעולם הגשמי חזרה לעולם הרוח, כך שהוא מסוגל
לעבור דרך עצמים ומשקל גופו שואף לאפס. בכרמלית אין הרבה
אנשים, אף פעם לא ראה אדם את ניקאל מזנק בכוח האנרציה של
הכרמלית דרך הקטר, התחנה עצמה ולבסוף הרקיע בחזרה אל כוכב גן
עדן.

עכשיו כבר ערב, ניקאל עומד מול התחנה ברחוב הנביאים. זו הפעם
הראשונה שהוא רואה את שער הברזל הצהוב יורד לאיטו על הפתח
שצורתו קשת. הוא מרים את  ראשו ובוהה בשמיים.

עוברת במוחו מחשבה, הוא יכול לדבר רק עם אנשים שהוא ממש צריך
כדי לעשות את העבודה שאלוהים נתן לו, למה הוא הצליח לדבר עם
המעסיק החדש שלו בטלפון?

זו הפעם הראשונה שהוא רואה את הכוכבים, אחרי שנייה מסתירים
אותם כתמים כחולים.