יושבים בבית קפה המוני ביהודה הלוי על המדרכה.
האיש שמולי נראה די מוכר. שפתייו לא מפסיקות תנועה, אך לא
משמיעות צליל. הוא ממשיך לדבר עם האישה שלידינו ומשקפיי השמש
נשארות על עיניו. שניהם צוחקים בצחוק מתגלגל ולא מתייחסים
לקיומי. עכשיו גם האישה מדברת. היא דקיקה וגבוהה ותוך כדי
מלמול שאיני מצליחה לפענח מוצצת את פילטר הסיגריה ומשאירה עליו
סימני אודם חום.
אני מקישה בציפורניי על השולחן בתקווה שלפתע יבחינו בקיומי. הם
אינם מבחינים בי ולפתע מחזיקים כפות ידיים. אני מאמצת אוזניי
להבין מי אלו חבריי איתם בחרתי לשבת ועל מה הם מדברים ולא
מצליחה לשאוב ולו לחש קטן, צליל מוכר, שם של אחד מחבריי.
הפעם אני מקישה באצבעתי על כתפה של חברתי לשולחן. היא ממשיכה
להתעלם ממני, ומתחילה לנשק את האיש.
המלצרית מגיעה לשולחן ומתכופפת לעברו להניח מפיות לפני פריקת
כוסות הקפה מהמגש.
הכיפוף לא נעשה בזהירות והיא שופכת קפה רותח על כתפה החשופת
שרוול של חברתי לשולחן.
מבט המלצרית מתמלא בפחד וזרועותיה מתחילות לנוע בתנועות מהירות
בכוונה לפצות על שעשתה.
היא שולפת במהירות מכיס מכנסה חבילת מפיות וכולן נשמטות מידה
גם הן ונופלות ארצה.
האישה כלל לא הבחינה בכוס הקפה שצרבה את כתפה וממשיכה ללטף את
אצבעותיו ובנוסף משחקת עם בוהנו הגדולה בין שפתיה בניסיון
לעורר בו משיכה. תשומת ליבו מרוכזת רק בה. הוא שולח מבט מאוהב
תחת משקפיו המרוחקות ואומר משהו. אני עדיין לא מצליחה לשמוע על
מה הם מדברים.
המלצרית נעלמה. אף אחד מביניהם לא הבחין בנוכחותה. היא חזרה
לבר להכין עוד כוסות קפה ולחתוך להם פרוסת עוגה כפיצוי.
רחוב יהודה הלוי סואן ורועש בשעות אלו של היום, חשבתי לעצמי
מנסה לחפש משמעות למפגש בו היה נדמה לי שלקחתי חלק. אופנוע
אדום וגדול נוסע במהירות וחוצה את מעבר החציה ברמזור אדום.
אישה מבוגרת עם עגלת תינוק עומדת על המעבר ולא מבחינה באופנוע
הדוהר. עגלתה מתעופפת לעבר בית הקפה ומתרסקת. המונים מתקהלים
סביב המקרה בדאגה לשלום הפעוט ואימו. אני מביטה בחבריי לשולחן,
שלא הבחינו במהומה והפעם שפתיהן מחוברות וכפות ידיהן אוחזות
חזק ממקודם זו את זו.
צרחות הסירנה מתקרבות לאזור וחודרות את אוזניי, ההתקהלות
מתפזרת והם עדיין לא מרגישים דבר.
עננים כבדים מתכווצים מעל בית הקפה ביהודה הלוי וסוחטים עצמם
מעל שולחננו. טיפות כבדות נופלות על ראשי ומרטיבות את גופי.
רעש הברקים מהדהד באוזניי.
אני מתנצלת בפניי חבריי לשולחן על עזיבתי המוקדמת והם מחייכים
ספק אליי, ספק זה לזו.
העוגה שנשלחה כפיצוי מגיעה באיחור לשולחננו. אני מתעקבת עוד
מספר דקות לטעום את הפיצוי המדובר, מתנצלת שוב ומתרחקת. אני
מחליטה להישאר בקירבה ולהביט עוד כמה דקות בחבריי המוזרים מן
הצד.
כשהחשבון מוגש לשולחנם השניים מתחילים לשוחח במהירות ביניהם.
לאחר מכן מצטרפות לשיחה תנועות ידיים זועמות והבעות פנים
כעוסות. האיש יורק על פניה והודף את השולחן ארצה, האישה מורידה
טבעת מאצבעתה ומנידה את ראשה לשלילה.
שניהם עוזבים את השולחן והחשבון נותר בודד, אז חזרתי לשלם
אותו.