ועכשיו, בעוד עיניי מתחילות להתערפל, אני רואה אותך.
ואת ברורה. יותר משאי פעם היית לי.
את כאן?


האלונקה מטלטלת, ויחד איתה מטלטלים חייי מתוך גופי.
העולם מתחיל לקבל גוון אדמדם, אומרים לי שאני אהיה בסדר.
אני שומע קולות. מישהו בוכה...
את כאן?

שמו אותי על האמבולנס. המפקד בכל צרוד,
צרח לכל השאר לחזור לכוח.
הוא אמר לי משהו, קצת בכה.
הקול שלו נשמע לי מרוח, איטי כזה ולא הבנתי כלום.
בטח אמר שיהיה בסדר. המפקד אף פעם לא בוכה. שקרן.
הדלתות נטרקו והאמבולנס זינק בשאגת סירנה.
למה הקול כל כך חזק, ולמה הזמן כל כך לאט? כואב לי...
את כאן?

הנהג והרופא דיברו אליי כל הדרך. לא הבנתי כלום.
גם להם הייתה את הבעיה הזאת, שנמרח להם הקול, ונעשה איטי.
מיצי הקיבה עלו לי, הקאתי דם. האמבולנס קפץ, הכול מסתובב.
החושך לקח אותי.
את כאן?

אני זוכר שאמרת לי לחכות לך, לעולם לא לעזוב.
ניסיתי להסביר לך, שעכשיו, כשאת כאן, אין סיכוי שאני אלך.
ורחוק מהבית, אני חולם עלייך בכל לילה...

שוב טילטולים. תנו למות בשקט. הכל לבן, אבל זה לא גן עדן. בית
חולים. העולם קצת פחות מטושטש עכשיו.
קראתי על זה פעם, ההתפכחות שלפני המוות.
אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן, והבטחתי לך שאני אחכה.
בבקשה, בואי!

אזניי מעבירות למוחי את צלילי המוות. גחלת החיים מתחילה
לכבות.
אני מחזיק בכל כוחי בגחל האחרון.
הבטחתי... אני לא זוכר. הבטחתי משהו. למישהי, מזמן...(?)
היא כאן.

הערפל שוב חוזר לעיניי, או שאולי זה דמעות. וזה בעצם לא משנה.
נשמתי מנסה בכוח לפרוץ מתוך גופי המרוטש, אל תבכי.
את מחייכת אליי, חיוך מבויש, החיוך שלך, וזה כל מה שאני צריך.
את כאן, ואפשר להפסיק להלחם.

שלושה גברים בירוק מספרים לך בגאווה על הקרב.
אף אחד, הם אומרים, בחיים,
לא יכול להמשיך להלחם עם חצי מחסנית עופרת בגוף מנוקב.
אבל הוא כן. עיניהם נוצצות בגאווה, עיניי מתחילות להעצם.

התעגעגתי אלייך, אני אוהב אותך.
אני לא מסוגל לדבר, אבל את יודעת גם בלי מלים.
כמה התגעגתי שתשימי כך את ראשך על כתפי...
את כאן...

ועכשיו, כשאת כאן, מלאתי את הבטחתי ואני מפסיק להלחם.
וכשניצוץ החיים האחרון עוזב את עיניי, אני רואה אותך.
ואת ברורה. יותר משאי פעם היית לי.
את אוהבת אותי, באמת.  
 
ועכשיו.....
   עכשיו כבר אפשר למות...