ושוב אני כאן לבד. כמו תמיד, לבד. כל כך כואבת.
למה אני בלי כוחות להמשיך לחיות?
בלי כוחות להרים את עצמי ולהמשיך הלאה? למה???
ואיך זה שההורים שלי כל כך לא מבינים איך זה ללכת עם כל כך
הרבה דברים בלב. וגם כל הסובבים אותי.
ואיך זה שאני מרגישה בודדה כל כך? ואין כאן אף אחד לצידי.
תמיד אמרתי שכולם תמיד משחקים איתי משחקים. משחקים מוזרים
שכאלה: "אנחנו אוהבים אותך" כך הם אומרים. כן, בטח!
ואני כמו תמימה כי אני כל כך רוצה להאמין שהם כן רוצים ובאמת
זה כך,
אבל איכשהו תמיד נפגעת. תמיד!!!
ואף אחד לא שם לב. תמיד כל כך בשקט.
אף אחד לא שם לב שאני בוכה. וגם אם אני אעמוד לפניו ואבכה, הוא
לא יראה.
אף אחד לא שם לב לקיומי.
כך זה תמיד היה, וכך זה תמיד יהיה...