לא הייתם רוצים להתקשר ולהזמין אהבה? והאם זה היה אפשרי, מה
הדבר היה מעיד על טיבה?

"תחנת מוניות אהבה שלום"
"אהממ שלום,  אפשר בבקשה לשלוח אהבה לרחוב <מצונזר מטעמי
בטיחות> 69 בקריית האהבה?"
"אהממ, את מר שאגל 69?"
"זה הכי טוב שיש לך שם? כי בפעם שעברה שהוא בא, היתה שתיקה
מעיקה. רק סקס הוא רצה, ואני ממש לא בעניין"
"אני יודע מה יתאים לך... מר שרמנטי רומנטי, הוא מגיע עם כל
החבילה"
"אהממ, טוב. אז שיהיה אצלי עוד רבע שעה".

לאט לאט, האהבה מאבדת מערכה. הכל הפך להיות למין טקס שיווקי
שכזה. העלמה צריכה להיות בשיא פריחתה, מחוייכת מפנים ומבחוץ,
פצצה עולמית, אינטלגנטית, מדברת יותר מ2 שפות לפחות... ובקיצור
מושלמת, וכיאה למושלמת, הלא שהיא צריכה את מר מושלם, כדי
להשלים איתה את החתיכה החסרה.
זה נקרא כל כך פשוט להתקשר ולהזמין אהבה. אבל אהבה לא מגיעה
בהזמנה, ובטח לא כיד מבוקשך. לפעמים היא בחטף, מבקרת אצלי,
"עושה לי טובה", לפעמים לתקופות היא מבריזה, ולפעמים היא באה
עם זיקוקי דינור, קצת שמפניה, ואנחנו פותחים בחגיגה.
לפעמים זו אהבה ממש כמו בסינדלרה, מרגשת וסוחפת שכזו...
ולפעמים זו אהבה פשוטה שכזו שגורמת לכל הצרות להתגמד,
ולפעמים... האהבה היא פשוט נתינה וקבלה, או כמו שנאמר בראש
חוצות, אהבה מביאה אהבה, וכעת כל שנותר רק לרקוד.
ובעצם אולי היא חסרה לי, כי יותר מידי אמיתית, יותר מידי
רגישה, יותר מידי מפחדת, יותר מידי של יותר מידי. ואולי אני לא
באמת חושבת שמגיע לי אותה כפי שנדמה לי, ואולי בכלל אין לה חדר
פנוי בליבי, חוץ מהמחסן, והוא קצת מעופש... אז אני מבינה אותה,
למה היא בוחרת שלא להתקרב בכלל.

בינתיים, החלטתי לאהוב את העולם, משפחה, חברים, מכרים... ומדי
פעם את זו שבמראה. אולי עד לקראת החג אני אספיק לצחצח חדר בלב
לקראתה, אפרוש לה שם שטיח מקיר לקיר, מיטת מלכות... ומי יודע
אולי היא תסכים אצלי לנחות. ורק שתדעו אולי נראה כי אני דואגת,
אבל בעצם אני לא, כי אולי אתם לא מסתכלים היטב, או צריכים
משקפיים, אבל אהבה נמצאת בכל מקום, ממש מתחת לרגליים.