יום שישי אחר הצהריים, הנסיעה המוכרת לסבתא וסבא.
עצים ירוקים מעטרים את הרחוב הישן שלהם.
סבתא מוציאה שוקו בשקית ומערבבת. אחר כך היא שופכת את תוכנה של
השקית לספל שכתוב עליו: "הילדה הכי טובה". הילדה הכי טובה
לוגמת במהירות את השוקו הצונן.
לסבתא וסבא יש במטבח תנור גז ישן נושן, הוא יושב לו בגומחה
בקיר.
לקראת הערב אבא ייגש אליו ויטגן לנו חביתה.
בחצר מאחורה יש מיני פרדס. עצי תפוזים מפוזרים להם בנחת, ילדה
קטנה עם שיער זהוב מסתובבת ביניהם ולא ממש ברור לה מה היא
מחפשת. הילדה הזו אוהבת טבע ואדמה. ובאדמה יש בור שמזכיר באר
מים. הרצפה שם ליד כבר קצת סדוקה וחבלים של כביסה עייפים, כמעט
וקורסים תחת הנטל הכבד שמונח עליהם כבר שנים - לבנים, סדינים
נקיים, חולצות מכופתרות, כולם מפזרים שם ניחוח של אבקת כביסה
מעורבת בריח הדביק והלא מרפה של הנפתלין.
קצת לפני שהשמש תישק אל הים, ילדה בשיער זהוב וסבא עם פדחת
חשופה ומבריקה ילכו ברחוב לכיוון גן השעשועים.
סבא נותן יד לילדה המקפצת. הילדה מתיישבת על הנדנדה וסבא מנדנד
אותה קדימה ואחורה, הרגליים הקטנות מתנופפות באוויר, האדמה
החומה מתחתיה. אחר כך עוברים לקרוסלה, סבא מסובב לא מהר מדי,
וכל פעם מחליף כיוון כדי שהילדה לא תקבל סחרחורת.
בסוף הגן יש דונלדאק שמוציא לשון. הלשון שלו היא מגלשה צהובה
וגבוהה. שם מתחיל המשחק האמיתי.
סבא הוא דמות אחרת, הלקוחה מדמיונה של הילדה בעלת השיער הזהוב,
שבוחרת לעצמה דמות משלה.
בסופו של משחק חוזרים חזרה. אבא כבר עומד מעל המחבת וריח של
חביתה מעורר תיאבון נישא באוויר.
סבא מקלף בנחת ובאיטיות ראויה לציון מלפפון, הוא פורס את
העגבנייה לחתיכות ויוצר לו סלט קטן.
אבא מניח את החביתות בצלחות. ילדה עם שיער זהוב, אחותה ואבא
יושבים לשולחן יחד עם סבא וסבתא.
סבא אוכל את הלבן באותה איטיות בה הוא מקלף את המלפפון. אחר כך
הוא לוגם ברעשנות מהתה שלו.
סבתא מפנה את השולחן. הגיע הזמן לחזור. ילדה עם שיער זהוב
מתעצבת על כך כנראה.
בחורה עם שיער כבר הרבה פחות זהוב יושבת מול המחשב ורוצה לכתוב
סוף שמח לזיכרון הילדות הקסום הזה. לצערה בחיים האמיתיים
לסופים יש נטייה להיות עצובים.
חוזרים הביתה והדרך נראית ארוכה ולא נגמרת. בבית אמא יושבת
בסלון על הכסא נדנדה ואולי קצת מזכירה שלאופטימיות הקסומה יש
גוון עבה פסימי. המשפחתיות נשברת, הפרדות עצובה ושותקת נגזרת
כגורל מעניש ולא מתפשר. ריח של פחד לא מוחשי עדיין, וילדה עם
שיער זהוב הולכים ביחד לישון.
סבא נפטר כשהייתי בת שמונה, הוא נפטר מדום לב, דמות דומיננטית
ואהובה נשלפה בחוצפה גדולה מילדותי.
סבתא פיזרה אפליות שגבו מחיר כבד. המחיר היה לא לנסוע למשך
תקופה ארוכה לסבתא ביום שישי אחר הצהריים. התירוץ היה שמשעמם
לי שם בין השיחות של הגדולים. האמת נחה לה אז בלא מודע. לא
נעים שנכדה אחת מועדפת על אחרת.
בית גדול וקירות שותקים חבקו ילדה בשיער זהוב ואם אחת עם דרך
חיים משונה.
אולי הייתה זו המשפחתיות שנרמסה ונקברה ביחד עם גביעי הלבן,
חביתות, לשון צהובה של דונלנאק וזיכרונות ילדות המונחים בתוך
שקיות קטנות של שוקו.
נכתב בהשראת הסיפור "שחר" של אפי ג'ה בבמה
http://stage.co.il/Stories/372022