אור בוהק, גמיש, מציף את השמיים. אור של סוף העולם. נכנסת שרון
כולה חיוכים יושבת על הספה אצלי בחדר מחכה שאזיין אותה. 'גם
ככה לא באמת בא לך', אני חושב, 'למה המשחקים?',
"כי אני נוצרתי לסקס." היא אומרת.
יופי לך, אני לא.
"השביס לא מגרה אותך?" שואלת. "החצאית הארוכה לא? הסוודר
הזה?" וכבר מתפשטת תחתוני חוטיני וחזיית פוש-אפ, רגליים יחפות
מתחככות אצלי על המיטה, "בוא תהיה עבד שלי." היא אומרת.
אני קם ונוגע בכפות רגליה, אצבעות קטנות, עור חלק, אדמדם.
"אתה יכול לאכול." היא אומרת.
"אני יכול לאכול?"
"בטח."
"את כפות הרגליים?",
"בטח."
"צריך תבלינים, רוטב, משהו להחליק את זה בגרון?"
"רק את הרוק שלך."
אז אני אוכל. אני אוכל לה את כפות הרגליים, אני עבד לכפות
הרגליים שלה. משפשף אותן על פניי, על לשוני, על לחיי. בולע את
האצבעות, את הציפורניים, את הקרסול, את העור הדק הרגיש התחתון.
ושבע.
"הם מכירים אותי כולם." היא אומרת. "הם זיינו אותי מכל החורים.
אבל הם מעולם לא אכלו לי את כפות הרגליים. מה אתה אומר,
הפסידו?"
"כן."
היא משפשפת את החבילה מבעד למכנס. "לא זקפה מלאה," היא אומרת.
"לא חרמן גדול."
"עזבי אותי, שרון, אין לי כוח שלך."
"מה קרה? כולם דרכו על מיכה ואין לו כוח לקום?"
"את יודעת איך זה." אני אומר, ואני יודע שהיא לא יודעת. אני
זה ששוכב במיטה ובוהה בתקרה. היא לא משתנה. אני זה שבוהה
בסיגריה. גם היא לא משתנה. גם הלהבה, אותו הדבר. שרון נוצרה
מלהבה. ממה אני נוצרתי? היא צוחקת. מה יש לה לצחוק?
"היית אמור להיות משהו אחר, מיכה." היא אומרת. "בזמן אחר,
במקום אחר. אתה מותאם מילדות למציאות שלא היית אמור להיוולד
אליה, לחיות אותה, לנשום אותה, לחשוב עליה. זה ברור מיכה, וזה
עצוב: אתה אדם מחוק."
"ואת מה?"
"אני? אני מחכה שתכניס כבר את הזין שלך לקוס שלי, ואתה כמו
הומו. מה יש לך?"
אני מדליק סיגריה. ראה אותי אבא מחזיק אותה כמה שניות בשיניים,
התלהב. לא יודע, אולי הזכיר לו משהו מסרט של אלן דילון או
משהו. מה אני יודע. "אין זיון." אומרת שרון, ונשכבת על בטנה.
"אין זיון." ויושבת בשיכול רגליים. "אין זיון." ומלטפת את
הקיר.
"אני לא בנוי לקשר." אני אומר. "לא יזיזים, לא ידידים, לא
חברים, ולא נשואים."
"הזין שלך בנוי לקוס שלי..." נו, איזה שטויות היא אומרת.
"היה לי דילדו," היא אומרת. "הוא נמס בתוכי." והיא שותקת. אני
מעשן. "כולם שואלים אם הוא היה עשוי מקרח..." היא אומרת.
"אבל הוא לא." אני אומר.
"אתה לא רוצה לדעת ממה?"
"ממה עשוי דילדו? פלסטיק? גומי?"
היא מחייכת חיוך שבור. "אתה דפוק לגמרי, מיכה שם-משפחה-לא
ברור. מה קרה? החלטת לוותר על החיים? אתה מחכה למוות בסבלנות
ובינתיים מוצץ כאב מתוק בקשית? המתים יחכו לך, הם לא יברחו.
בינתיים אתה כאן. אף-אחד לא יודע מה זה כאן, ואולי הכאן הזה
בכלל לא קיים. אולי פה חלום, אולי פה מוות, אולי מציאות
וירטואלית, אולי 'סרט' רחב יריעה של אלים, ספר, משחק מחשב...
קוס אימך השרמוטה אני מתחרפנת בגללך. אני מסתכלת סביבי ואני
בוחרת לראות חומר מוצק, שמיים, גוף, קירות, אספלט, עצים, ירח,
וחיים בחומר או ברוח. כל השאר לא גורם לדגדגן שלי לגמור. תביא
סיגריה."
היא מעשנת. ככה בחזייה ותחתונים, גוף חטוב, שיער שטני, יפה, לא
כמו מלאך, יותר כמו בת-אדם אנושית. יש לה טבור.
"מיכה."
"מה?"
"אפשר לקלל אותך קצת?"
"למה?"
"סתם בשביל הכיף. נראה לי אתה תופס יותר מידי מעצמך."
"תני קללה אחת."
"שתולעים יעשו מסיבה בקיבה שלך ויזמינו את כל החברים שלהם!"
אני עייף.
"לא מצחיק? קללה באידיש. אני מקווה אמרתי נכון."
"מלי עזבה אותי."
"לא נכון!"
"כן, כן."
"אתה מכיר אותה. הולכת, נדמה לא תשוב. תמיד היא חוזרת. היא גם
הבטיחה לך."
"כן."
היא מביטה בי רגע. "בגלל זה אתה ככה. קראתי מה עשיתם, כל
היום בבית. בגלל זה אתה ככה. שכבתם?"
"כן."
"לא ראיתי."
"צנזרתי."
"פחדן. טוב, אותי לא תצנזר."
"את חושבת שנשכב?"
"אני מושכת אותך?"
"יותר בקטע של להסתכל עלייך."
"טוב... אתה מוזר... אתה לא יפה כמו שאתה חושב."
"אני לא חושב."
"אתה גם מסריח."
אני מצית סיגריה. "מה את רוצה ממני? מאיפה באת?"
"אני הבנות המשוחררות והשרוטות."
"כפרה עלייך גוף עיניים נשמה שרירים."
"מה?!"
אני מחייך לעצמי. "אני רוצה לאכול משהו קל, לשתות קפה, לעשן,
לשמוע מוסיקה."
"אתה רוצה שאני אלך?"
"עופי לי מהעיניים!"
"תראה משהו."
היא מראה לי את הקוס. אני מביט מהופנט, הוא מגולח לגמרי, חלק
כמו של תינוקת.
"מה זה הדבר הזה..."
"לא יפה?"
"לא נורמאלי."
"יהיה לך יותר טעים לאכול אותו. וכשאתה נהנה לאכול, אני
מרגישה טעימה."
אני שותק.
"קצת הזדקף הזין שלך."
"עזבי..."
"בחיי!"
אני שואף מהסיגריה בחוסר מנוחה. "את יפה, שרון. את סקסית. את
מטרפת. את מדהימה. אבל אין לי כוח!"
בערך 15 חברים בתוך קופסת סיגריות. אני מוציא חבר ושם בפה. אני
שורף את הראש שלו. אני שואף אותו. עשן מחוץ נכנס לפנים. עשן
מפנים יוצא לחוץ. אני בנאדם.
"לפעמים אני מדמיינת שהסיגריה זה זין קטן." אומרת שרון.
"אתה יכול לישון." אני שומע קול בתוך החצי שינה שלי, תחת
שמיכה. "אף-אחד לא יפגע בך עכשיו. אני אשמור עלייך."
זה קולה של מלי. חזרה יפתי. אני ממשש ואוחז בירכה בתוך השינה
שלי, מרגיש בד רך ודק, ואת החום שלה, של גופה, של ירכה. "את לא
תעזבי אותי..." אני ממלמל. "את לא..."
"הולכת, אבל לא עוזבת. תמיד חוזרת. תמיד."
אני מצמיד את לחיי אל ירכה. החום שלה. למה אני לא יכול להיות
בגדיה, זיעתה. אני מרגיש את ידה על מצחי, מעל לשמיכה. אני רוצה
לראות אותה, לנשק אותה, אבל איני ער, עדיין בחצי חלום. יש
מוסיקה ברקע, קורעת ת'לב. אני מתחיל לבכות.
"ששש..." וידה מלטפת את מצחי.
אני מרגיש את השמיכה מוסרת, ועכשיו זה אצבעותיה באמת, מגע
למגע, עור לעור, על המצח. אלוהים, את לא יודעת כמה אני אוהב
אותך...
"יש פה שלווה מוזרה." היא אומרת. "כאילו אנו בחלום. זה סוף
העולם, מיכה? קץ הזמנים?"
אם לזמן יש סוף הוא מתקרב במהירות. עיניי העצומות דומעות,
שורפות. אני מנסה למצוא אחיזה בגופה, לגרור עצמי מעלה מתוך
ביצת השינה.
"כולם ישנים," היא אומרת. "ערים או חולמים, כולם הולכים בתוך
ראשם בעולמות לא להם. אני שומעת אותך, מיכה, מתייפח בשנתך. אני
רואה אותך נאבק לצוף. ואם ככה תהיה ער ומודע לצידי, זה ישנה?"
"נתתי לה לטרוף אותי."
"מי?"
"שרון."
"ראיתי אותה מעשנת במכונית ליד ביתך. למה היא הייתה צריכה רגע
לפני שנהגה? מה עשית לה?"
"גרמתי לה להרגיש מיוחדת."
"אתה עושה את זה כל הזמן... שן, מיכה. שן."
"אותך אני רוצה."
"אני יודעת."
"את הולכת אני נשאר בודד."
"אני יודעת."
"למה את הולכת?"
"איך תתגעגע אליי? זה טוב לשנינו. חוץ מזה ככה זה, אנשים
ונשים הולכים... וחוזרים."
"תמיד הם חוזרים?"
"תמיד הם הולכים, ותמיד הם חוזרים. מה שנקשר באמת, לא ייפרם
לעולם."
אני רוצה לראות את פנייה.
"שן, מיכה. שן. אני אשב לידך, אשמור, אעשן. תמיד אני חוזרת,
תמיד." |