היה היה לפני שנים רבות, יער קטן שנחבא מן העולם.
בתוך היער, על גבעה תלולה, עמדה בקתה מכוערת נורא.
ובה היו שלוש ביצים, שאימן עזבה אותן לעולמים.
אימן, שאת שמה לא נדע לעולם, הלכה לחפש בית אחר, בית שהוא יפה
יותר.
אימן נסעה בסוף הקיץ, עכשיו כבר חורף קפוא וקר.
יורד השלג יש רוחות, ואז מביצה אחת הופיע מקור.
ציף ציף ציף, ציפצף האפרוח. הוא היה רעב וקרח.
מה יאכל? ומה ישתה?
לפתע מתוך האפלה, הופיעה פיה יפה נורא.
שמה היה פיולה, והיא הייתה פיית הציפורים.
הוא הלכה לכיוון הגוזל הקטן, שציפצף וציפצף.
היא נופפה בשרביטה הארוך מעץ האלון, והפכה עצמה לציפור גדולה
זהובה ובעלת מקור ארוך.
ובינתיים, בתוך כל המהומה, שני הגוזלים הנוספים גם בקעו
מהביצה.
הפיה, שנהפכה לציפור, החלה לדאוג לגוזלים.
היא הביאה להם אוכל, חיממה אותם וטיפלה בהם.
הגיע אביב, היה חמים ונפלא, והנה הגוזלים גדלו ונהיו לציפורים
יפות, יפות.
אך כשהפיה גילתה לאיזה ציפורים הם נהיו, פניה קפאו, לנציב אבן
נהפכו.
מכיוון שיש ציפור אחת שפני פיה נהפכים לנציב אבן בראותה, והיא
הקוקיה.