לפעמים, האנשים הקטנים וחסרי המשמעות בחיינו, הם אלה שעושים את
כל ההבדל. אין הסבר לכך. לפעמים אנחנו פשוט לא מוצאים את
המילים המתאימות עם אלה שקרובים אלינו, ונשארים לבד, ואז
אנשים, "עוברי אורח", הם אלה שבפניהם נשפוך את ליבנו ונשתוקק
להבנתם.

נ ש ת ו ק ק . . .

המילים שלהם הם אלה שירוו את צימאוננו. צימאוננו להיות מובנים,
ונראים, ונשמעים, וידועים... ועטופים ברוך ובחמלה וברחמים,
ובחום,
ובשקט...

אני רודפת אחרי השקט. רוצה להיות לבד.
רוצה לנשום. רוצה לצחוק, ולבכות ולהיות עם עצמי, ולשיר,
ולישון.
ללכת לישון לבדי, ולקום לבדי אל עולם ריק מאנשים, עולם דומם
ושומם, וללכת לאן שרק ארצה.
להזות ולחלום את עצמי עם עצמי לבדי, ולטבוע בים של שלווה
אמיתית, לצלול אל תוך דממה עמוקה ארוכה מחרישת אזניים, ולא
לראות איש, לא לשמוע...

וכשהלילה יורד, וכולם נעלמים, ואני נשארת לבד ואין איש בסביבה,
ואין רחש, או תנועה, ואני כולי לבדי עם עצמי בתוך החושך,


אני לא מוצאת שקט.