"חבל לך על הזמן, לא רק שלי אלא גם על שלך".

עמדתי מולו, לא מסוגלת להסתכל בעיניו. הסטתי את מבטי.
הוא לא יכל להגיד לי כלום. כאב את השתיקה כמו שמעולם לא עשה
זאת קודם.
אני חושבת שבחיים לא ראיתי אותו כל כך עצוב וחסר אונים מאז
אותו היום שהוא הופיע אצלי בבית, אחרי שגילה לי שהוא אוהב
אותי.
אהבה, מה ידעתי אז על אהבה. איזה רגש מוזר עם הרבה קודים של
התנהגות שלא ברור מי המציא אותם. איזה פסיכופט בטוח.
גם הדמעות לא מאחרות להגיע, לא שואלות אותי בכלל מתי הן יכולות
להתפרץ ככה לחיים שלי. בלי מגננה, בלי חומה, הכל פתוח.

"שיט, אתה רואה בגללך אני בוכה כמו איזה ילדה קטנה ומפגרת".

כמה הייתי נותנת כדי למחוק את היום הזה מהחיים שלי, נשמע כמו
איזה קלישאה קיטשית ששאלתי מעולם של מושגים שלא מוכר לי בכלל,
הפסיכולוגים הארורים האלה שהרסו לי את החיים.

"איך יכולת לעבוד עלי כל הזמן הזה? מה חשבת לעצמך שאני בובת
סמרטוטים מרופטת שצריכה כבר לשכב בבית קברות של בובות ישנות
מרוב שנמאס לה מעצמה?"

אני יודעת שכל מילה שלי, שורטת את הבשר המדמם שלו, אך הכאב
שהוא גרם לי, ישאיר לי צלקות עד יומי האחרון בעולם הכאב
הדימיוני שלי.
הוא לא נתן לי הסבר או הכנה לפני.זה לא פייר, אני זועקת
בליבי.
אף אחד לא מקשיב לי, אני כבר יודעת שמזמן הצופים מהרחוב המשיכו
ללכת, אחרי שנהנו מההצגה והצרחות שנתתי היום אחרי הצהריים.

מה זאת אהבה? אין לי מושג. כן זוהי האמת. נולדתי בלי רגשות. כך
אמרו הרופאים ביום שנולדתי. מקרה נדיר ביותר, אחד בכל העולם.
נו, תמיד רציתי להיות מיוחדת.
כדי לבכות אני צריכה בצל, וכדי לשמוח שוקולד. אבל הרגש היחידי
בעולם שחשבתי שאני מסוגלת להרגיש היה אהבה. הרופאים אמרו לי
שאני משוגעת, ממציאה. אבל אני המשכתי בשלי, בטוחה שאנצח במלחמה
הזאת. כי אתה באת ואיתך הרגשתי שאני מרגישה, שוברת את כל
המוסכמות שהעולם הנפיק לי.
ואז שברת לי הלב, אבל אין לי כלום בלב - אז איך אני מרגישה?