נועם קוטנר / לבד בערימה של זבל |
כשהצחנה מכסה אותי.
רוצה להריח את ריח הבושם שלה
תחת ידיה האוהבות, המלטפות
אך אני נסוגה ממנה אט אט
והאשפה זורמת וגדלה מעליי
אני צורחת לה צרחה דוממת
והיא לא שומעת כלום,
אולי מעמידה פנים.
ואני זקוקה לה, לישועה
שתוציא ותציל אותי
מתוך ערימות האשפה
שלא תשליך אותי לערימה אחרת
אני צריכה אותה,
ואני נוטרת-
בתוך ערימת אשפה לבדי:
"הצילו, אני פה!
בבקשה ממך - תשמעי..."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|