ואי אפשר לנתק את הזמן מהמציאות
התמונות כאילו נשארות דומות
רק אנחנו משתנים
גם בזיכרון
שכחנו איך היינו
כדי שנרצה להיות עוד
את ממציאה את עצמך מחדש
ומביטה בי
אני זה שצריך לגלות
את הסוד החבוי
אני קם ומשאיר אותך לבד בחדר
בבית קפה קטן בפינה
אפשר לשכוח
שפעם היה לנו רע
אני אוסף את המטבעות ושם בצלוחית קטנה
שהמלצרית תבוא
אני כבר לא אהיה
שאת תחלפי
לא אוכל להיזכר
מה קדם למה
יש זיכרון שלא מניח למציאות
ויש מציאות שמבקשת לזכור את עצמה
ואנחנו נתקעים באמצע
על מסילות שמתפצלות
איבדנו את כל ההגנה
את מדליקה את האור
ומביטה על עצמך במראה
אני נשכח בתוך מערבולת
אל תוך גלים קטנים של מחשבה וגעגוע
יש סוד חבוי
לעולם לא אגלה אותו ממך
ואת אומרת, רבים כמונו חיים באי וודאות
רק אנחנו דרושים את התשובות
כמו את הסוף
אני מבקש עכשיו אותך
כמו במעגל
וחוזר אל נקודת ההתחלה
שם הזמן נראה קפוא
על הגבעה שמשקיפה על העיר
רציתי לאהוב אותך מאותה נקודה
יש זיכרון שמערער הכל
ומשאיר אותנו חסרי תחושה
עומדים קפואים
במדרכה, שהרחוב מפסיק לחיות או מתחיל מחדש
שנים לא ניצחנו, עכשיו אנחנו לא יודעים
אם זה שווה
או אם זה רק תנועה אחת בתוך אינספור מחשבות
החלל מנקה אחרינו משהו שלא הצלחנו לקחת
ואי אפשר לנתק את עצמנו מהזיכרון
זה אנחנו שם
כמו הזמן שחלף
אני מביט בך, מביטה במראה
ואת מביטה בי, דרך המראה
את יכולה לומר הכל
וזה עדיין, לא ייגמר לעולם