קראתי בספר אחד לא מזמן, שאדם מבין שהוא מדוכא רק כשהוא חסר
מנוחה בשעות שלוות שאמורות להיות שקטות ומאושרות. אני זוכרת
שקראתי את הפסקה הזו שוב ומיד סגרתי את הספר. לא רוצה להאמין,
לא רוצה להשליך על עצמי תיאוריות כאלה. למרות שעמוק בפנים
הסכמתי עם כל מילה ויותר מכל, הבנתי. הבנתי כל-כך עד שההזדהות
גרמה לי לרצות לברוח מכאן.
אני כותבת כמעט רק בלילות. החושך מביא איתו המון שקט ושעות
מתות שהדבר היחיד שאפשר לעשות בהן זה לכתוב. לישון הרי אי
אפשר. אני לא נרדמת כשהלב שלי ריק. אני לא נרדמת כשאין לי
מילים מנחמות בלב או לפחות חיוך קטן שאפשר לישון איתו, אם לא
אתה אז לפחות אשליה אחרת. איכשהוא, כל המילים שלי מופנות
אלייך. מתחילות ונגמרות רק בך, כתמיד. כאילו שהאשמה בך. היא לא
באמת, שתדע, אני לא מאשימה אותך. אני כל-כך מאוהבת בך שאין לי
מקום לכעס או להאשמות מכל סוג שהן. נדמה לי שאני כותבת לך כי
רק אתה יכול להבין. אם יש מישהו שאי פעם יוכל, זה יהיה אתה.
חצות. הבית כולו ישן מזמן ורק אני יושבת בסלון, בלי חשק, בלי
מטרה. כל-כך ריק לי. אנשים מתרחקים וגם כלפיהם אין לי טענות,
גם אני לא הייתי רוצה להיות איתי במצבי. וכולם אומרים, את
כל-כך יפה ומוכשרת וצעירה... אולי תנסי להיות קצת פחות
עצובה... ואז הם מתרחקים, וזה בסדר מצידי, כי אני בוחרת בלבד.

יש דקות שנראות כגיהנום שנמשך נצח, שכל רצוני מסתכם בלמות.
פשוט ככה. ברדיו מתנגנים שירים שמודיעים לי שאי אפשר לעבור את
זה לבד, אבל אני כן, אני חייבת. זו רק תקופה, אני יודעת... עוד
מעט יקרה משהו, עוד מעט יגיע מישהו, עוד מעט. אני אוכל להתרגש
מחדש ולשכוח את כל מה שחשוך. החיוך יחזור ואוכל לישון בלילות,
אולי גם ארצה להתעורר. אבל בינתיים, כלי נגינה מנסרים לי את
האיברים הפנימיים מרוב כאב. צער טהור, אני נקרעת ומתאחה
לפרקים.
(הו דנה, מזמן לא היינו כל-כך בודדים אה?) זו תקופה  כזו, זה
הכל...
המפתחות של האוטו מונחים מולי על השולחן. משהו בי קורא לברוח,
להיכנס לאוטו ולנסוע מפה. רק כדי להתגעגע, רק כדי לחזור. משהו
אחר בי יודע שאין טעם.
כשהכל מתנקז ממני בפתאומיות כזו, אני נשארת עצב גולמי שמאז
ומעולם היה טבוע בי. המצב הכי נורא שאפשר לתאר. להכל אותו ריח
וטעם, אותו טעם מר שמסרב לעזוב. אין מתוק, אין חמוץ, אין צבעים
או צלילים... רק חושך. האהבה, מסתבר, משחקת איתי מחבואים,
מתחבאת מתחת לשגרה הנוראית שחסרה לי במפתיע.
פתאום אין לימודים למהר אליהם, עבודה להתעסק בה, אמנות שתרגש
ותשפיע, אנשים שייתנו טעם לכל זה... משמעות... אין סיבה
להתעורר או להמשיך הלאה. והכאב, שנגרם מכל-כך הרבה סיבות
ומצטבר לו בכל יום, גורם לתקווה לדעוך. אני כל-כך רוצה להאמין
שיש בחוץ מישהו או משהו שיחזיר לי את האור לעיניים. שירגש,
שילהיב, שיחדש, שייתן לי קצת שלווה.
אז אם אתה שומע אותי עכשיו, תבוא להציל אותי. אם אני חשובה לך,
אפילו קצת, תציל אותי. אני יודעת שאתה יכול.
אהוב שלי, אתה הסיבה למילים האלו. לכאב, לשמחה, לדמעות, אתה
הסיבה להכל. יום אחד אתה כל-כך תצטער בשבילי. כנראה שלעולם לא
תהיה לי הזדמנות אחרת, אתה יודע... אז רק דבר אחד רציתי להגיד
לך לפני שהכל ייגמר; אהבתי אותך.