זקן מול הים

אני מטייל עם הכלב,
זקן, עם עבר
מפואר,
מסתורי, ונסתר,

גורר רגליו,  
עם כיסא,
ובקבוק מים,
בדרך
לים.

יישב על החוף,
ממתין,
לשקיעת ארגמן,
מרהיבה.

-  "איש צעיר,
עשן ערפלים,
מלחמה,
והרים הסתירו,
לא ראיתי זריחה.
לא ידעתי,
שלי...
או שלך?

בשקט,
תוהה, וטועה,
התחלתי ללכת,
לקראת השקיעה.
אוהב, בחרב, ודגל;
דומה ושונה,
ברכב, ברגל, שונא,
מגן, מנגן, ומטיף,
דוקר, רוקד, ומתקיף,

מוחל, ועולב,
רץ, נופל, ומועד,
ביום חול, ומועד.

הגעתי לחוף,
חול צהוב ובהיר,
לח,
וקריר.

שחפים,
נסחפים ברכסים,
ים כחול,
קצף דק, צונן
על פני.

פי יבש,
בערה בחזה,
ובלב.
אך... דועכת
האש.
מימין, ומשמאל,
עטופים באפור
גחלי האתמול...

הים, שותק,
בקצב שוחק, משחק,
צוחק לגורל.
ועוד
גל...

מפרס לבן מול שקיעה,
ענקית אדומה.
מן החיים
גדולה,
הפרדה,
שלי
ושלך.

בעולם אין צדק,
מעולם
לא היה.

"לו ראיתי זריחה,
וגם לא ידעתי,
שלי
או
שלך?"

אני? המתנתי,
ציפיתי, בחוף,
בשלווה,
ראיתי, חוויתי,

שקיעה ...

13.9.01 רוברט   הרצליה