ולפעמים נדמה כי המציאות של חיינו- מדומה, כושלת, חסרת גבולות
ומעצורים.
היא אשר חותמת את טבעה בבשר הזמן המדמם, היא המכתיבה איך יראה
זיו פנינו.
אם נצעד בעלטה מוחלטת, חושך ודממה או שמא לקראת אור שבקצה
המנהרה (האם קרוב אלינו מאי פעם?)
הגורל שלנו לא בידנו, הוא לא ניתן לשליטה, הוא חמקמק בכדי
שנוכל לאלפו למסגרת של הגשמה עצמית ומיצוי השאיפות.
וכשהגורל מכה בנו חזק, יש עיתים בהם הלב רק יוכל לפעום בעת
שהגוף יתאמץ להשיג מטרות שהוצבו מראש.
מטרות נכספות שמתנפצות לאלפי רסיסים כאשר הן לא זוכות יותר
לעולם להתגשם.
ואז - הלב דומם. שותת דם ולא נותן מנוחה, מכאיב עד עמקי
הנשמה.
התפקוד קשה מאי פעם, היציאה מהשכול חסומה למגע יד אדם בידי
מסמרים של דמעות.
וכשנראה שאין עוד תקווה,המצב בכי רע והגאולה אפילו לא מבצבצת
באופק הרחוק, תמיד יש שביב של תקווה שהכל יעלם כלא היה ,והשגרה
תחזור במהרה לקדמותה.
החיים, כצפוי, חוזרים למסלולם השבלוני והמעייף, חוזרים לעמוד
על קנם, אך ממשיכים להסתובב בקצב מטורף.
ובארץ ובעולם- אנשים שרע להם-בורחים,
אנשים שאפסה תקוותם-לא מתמודדים,
ואנו אנשים שחיים במדינה בה לא ידוע מה יילד יום, ואיזו מציאות
של מחר תכתב בהיסטוריה כהרת גורל - חיים כאן, גרים כאן, נלחמים
כאן, נושמים כאן וממשיכים להאמין שהארץ שלנו היא הנבחרת, היא
המקום היחיד שאליו אנו שייכים, בה האדמה שלרגלה נרצה לרבוץ
באחרית הימים, היא המדינה שעליה נגן בחרוף נפש.
יודעים שמה שמחבר אותי לכאן הוא מכלול עצום של דברים, פסיפס של
פרטים קטנים שלעולם לא יוכלו לקחת מאיתנו- לעולם! |