לחם.
אני זוכרת איך תמיד למרקו הקטן (נו... זה שחיפש את אמא שלו)
הייתה תמיד כיכר לחם קטנה ביד והוא היה אוכל אותה בהנאה. כולם
שם היו אוכלים לחם ושותים מים וזה תמיד נראה כל כך טעים שאחרי
הסידרה תמיד התחשק לי לחם.
אני שונאת לחם.
אני זוכרת איך עוד מימי כיתה ג' הייתי חוזרת הביתה עם סנדוויץ'
שאמא שלי הכינה לי ואיך שהיא תמיד הייתה צורחת עלי בשביל מה
היא מכינה את הסנדוויץ' אם אני לא אוכלת אותו ושזה סתם בזבוז
של כסף. גם אני תמיד תהיתי בסוגייה הזאת אז כדי לא לאכזב את
אמא שלי ולגרום להוצאת כספים מיותרת הייתי נותנת לחתולים ברחוב
את הסנדוויצ'ים שלי. לפעמים היה לי נקניק בסנדוויץ'.
אחרי כמה זמן אמא שלי הבינה שהיא לא תצליח לצאת ממני אז היא
עברה לטקטיקה שונה: מה אני רוצה שיהיה לי בסנדוויץ'.
כלום. אני לא רוצה סנדוויץ'!
בכיתה ה' אני חושבת שהיא כבר הבינה את הרמז והפסיקה לתת לי
סנדוויצ'ים (אז עברנו למשהו גרוע לא פחות - פירות).
אני כבר לא זוכרת מתי זה בדיוק היה אבל בערך בכיתה ח' התחלתי
לשנוא גם עוגות עם יותר מידי בצק.
וכך חייתי חיים מאושרים נטולי לחם, פיתות, עוגות, פסטה ומקרוני
עד כיתה י'. בכיתה י' נוספה לרשימה פיצה.
