כולם עמדו במעגל,
וצחקו על גופי העגלגל,
הם אמרו שאני ממש גדולה,
שמנה
יותר מסתם פרה!

ואני נעלבתי
ובכיתי,
אף אחד לא מושלם לדעתי.

ויוני השמן בעצמו,
צחק עליי,
והמציא בדיחות.

ושיר שהייתה פעם בביתי,
כשלבשנו שמלות של אחותי,
היא אמרה שאני אהיה דוגמנית,
ושיר היא לא ילדה שקרנית.

אך גם היא צחקה על פניי,
וגם יעל עמדה לפניי,
הם אמרו שאני מסתירה את הנוף,
ומאחוריי עמד בניין רב קומות.

הלכתי הביתה לאחר המכות,
לא מכות על גופי,
מכות נפשיות,
מכות כואבות,
אני בטוחה שעל חיי משפיעות.

וסך הכל מי אני?
אני יצירה של אלוהים!
באיזה זכות כולכם באים,
וצוחקים ליצירה אלוהית בפנים?

חזרתי הביתה ואימא אמרה,
בואי תשבי הכנתי עוגה,
ואני זללתי את הכל,
עד שלא נשאר מקום.

התבוננתי בחלון, וראיתי ציפור,
הלוואי שיכולתי מה להיות לבחור.
הלכתי לשירותים ומברשת שיניים לקחתי,
דחפתי את המקל לגרוני עד שהקאתי.

את הנשמה הקאתי,
את הכל,
את העוגה,
ואת הטחול.

רק לא יכולתי להקיא,
את מה שהיה באמת בתוכי.
את מכות הכאב
את המילים שאמרו,

אני בסך הכל יצירה שיצרו!

ומאז שלוש פעמים ביום,
אני ביליתי בשירותים
והמאכלים ממני היו יוצאים.

רזיתי המון,
רזיתי הרבה,
ויוני השמן אותי אוהב.

אבל מה זה עוזר?
אני בבית החולים,
שוכבת במחלקה של עוד המון רזים,
יצירות שפעם היו יפות,
ועכשיו נותר

עליהן לבכות.