אני זוכרת שישבנו ובהינו החוצה, והיה חם ומחניק ורציתי מים אבל
במקום זה היה דובונים והמלוח הזה חלחל לתוכי כי הרגשתי אותך
מתאפק.
ולמרות הכל, ואולי בגלל זה, מתחתי אותך כמעט עד הסוף ולא חשבתי
על כלום חוץ מזה שאני רוצה מים ומשקפי שמש ושתתייאש ממני כבר,
לא יודעת למה. ככה. הכ' הקדושה שיוצרת בבת אחת דממה. והדממה
ואני בדואט בקולי קולות, ואתה נרעש אבל עמום.
לא, אין פה כלום. טפיחה על ה'סייף מוד' שאני חיה בתוכו מחזירה
אותי למוטב. אין שום דבר בטוח, ומוליטפל-צ'ויס-אוף. אוף וואט?
שאלתי אותך, ולא ענית לי. חשבתי שלא ידעת. אבל מאז היום ההוא,
והלילה שלפני ידעתי שזה כי לא רצית.
ניסיתי פעם, לא מזמן. רציתי לדבר על היום ההוא, ואתה שתקת,
ואני התעקשתי, ואמרת שנדבר עליו פעם, לא עכשיו. והתווכחתי איתך
מה רע בעכשיו. נטע נטע נטע, אני מבטיח לך, נדבר על זה, אבל לא
יכול להגיד הכל. לא עכשיו. ואני לא הבנתי את ההתעקשות הזו שלך
ואמרתי לך שחשבתי על זה די הרבה וזה דחוף. מה פתאום דחוף,
נדהמת, ואז אמרת שגם אתה חשבת על זה המון. ולמה לא אמרת שום
דבר אף פעם? - למה את לא אמרת? - לי היו סיבות - סיבה אחת -
ומה איתה? - אני אספר לך פעם...
אבל לא הוספת את הלא עכשיו שלך, ואחרי זה תפסה אותי הסיבה
שלך.
200 צעדים, ואני על הסף.
אולי אני מגזימה בך, אם כי יותר הגיוני שמפחיתה. מה יהיה?
מה יהיה הסוף?
איך כל זה נשאב לחור שחור, אבל נשאר ומתחולל.

מאז שיש לי את תמוז ואת הצ'רצ'ילים אני מרגישה שיש משהו שאני
יודעת ואף אחד אחר לא. בטח לא הגיוני ועם אחיזה קלה, אם בכלל,
במציאות, אבל לא מתווכחים עם רגשות. אני אוהבת להגיד את זה
ובאמת שזה נשמע לי נורא מחוכם, אולי כי שמעתי את זה בפעם
הראשונה בכלל ממורה וזה הפתיע אותי שהיא צודקת ככה. זו הייתה
הפעם היחידה שמערכת החינוך נראתה לי איכשהו מתקבלת. זה עבר לי
מהר.
אני בורחת לכל כיוון - רק לא להתמודד. כ' הקדושה הכי קל.

כשאני יושבת ולומדת לפסיכולוגיה על לא עוול בכפי, קצת מתחת
ל-30 מעלות בחוץ ויורד גשם. קצר אומנם, אבל מספיק כדי לחשוב
שאני לא משוגעת, אלא זו הסביבה. בהחלט הסביבה.
שלושת החי"חתים של החבר'ה חומוס חמסין במלוא תפארתם.
וריח של צמידי עור רטובים, וטעם של טוסט ורגליים יחפות שנרתעות
מהרצפה הקרה כשבחוץ קצת מתחת ל-30 מעלות.