ושוב במיטה... שוכב... חושב... הפעם אני רוצה לספר על משהו
שקרה לפני הרבה זמן, במקום רחוק ודמיוני, הרחק מכל דבר אחר,
מקום שבו אין צרות. מקום שבו הטבע החופשי מתחבר עם המודרניות
התעשייתית, מקום קסום.
באמצע שעת דמדומים דומה לזו ברקע מתנגן לו שיר (למי שמכיר את
השיר: The Clansman של Iron Maiden) ואני שוכב, צף ללא תנועה,
המיים דוממים אבל עם זאת הם מזיזים אותי כרצונם מצד אל צד. אני
דומם לגמרי, בעיניים עצומות אני מקשיב למוזיקה ומנסה להפנים את
המילים (זהו אחד מהשירים האהובים עליי). נגמר השיר ואני פותח
את עיניי, למולי הירח, כה יפה וכה נהדר! זהו לילה בהיר מהלילות
שבהם רואים הכול ואין ענן בשמים. אוזני בתוך המים כך שאינני
שומע ואם כן אני שומע בכבדות. אני מרגיש כאילו אני מרחף. אני
מרגיש מין תחושה כזאת שלעולם אני לא יוכל להעביר במילים! לפתע
הבנתי הכול! הכול פשוט היה ברור! הרגשתי כאילו עברתי הארה
וקיבלתי את כל התשובות לכל השאלות שהיו לי! מסביבי אור ירח
ודממה, ומהדממה אני שומע - קורא אליי קול של מלאכית, אני מרים
ראשי מהמים ומסתכל בתדהמה על המלאכית, יש מסביבה הילה זהובה.
היא מזמינה אותי, מבקשת ממני להיכנס פנימה אבל אני מסרב בנימוס
- עדיין לא סיימתי.
תוך כדי חיוך קטן והשפלת מבט היא מסתובבת וחוזרת לבית ואני
מוסר את עצמי למים, שיחליטו הם מה לעשות בי.
משב רוח קריר עובר ומלטף את החזה הערום שלי אשר מחוץ למים...
אני מרגיש קור וחום, גופי אשר בתוך המים חם וגופי אשר מחוץ -
קר. ניסיתי לאזן את גופי כך ששני החלקים יהיו שווים אך ללא
הצלחה. בעודי מנסה לאזן את גופי תוך כדי ציפה אני מתחיל להרהר,
לכל דבר יש את ההפך שלו, חום - קור, מלחמה - שלום, חיים - מוות
וכו'.... האחד אינו יכול להתקיים ללא השני. לא יכול להיות טוב
אם אין רע. אם הכול יהיה טוב איך נדע שזה טוב?! זהו מצב מיוחד
שבו חיסול של צד אחד מבטל את השני! יש צורך באיזון, מכאן -
השאיפה האינסופית של המלחמה בין הטוב לרע היא מלחמה מיותרת!
מאבק שווא! אף אחד לא יכול לנצח מכיוון שניצחון משמעותו ביטול!
לפתע איבדתי את שיווי המשקל ושקעתי למטה, המים כה מזמינים.
דממה, שלווה, אין נפש בסביבה ואני חופשי מהכול! החלטתי לרוקן
את מוחי. שוב חזרתי לצוף... יש ריח מיוחד באוויר שעד היום
אינני יכול לזהותו, ריח נעים וטוב לא חזק ולא חלש. אני בוהה
לעבר הירח והכוכבים ומנסה לרוקן את מוחי אבל צצות בראשי
מחשבות. לירח יש הילה לבנה והשמים צבועים במין כחול שחור, הים
איננו רחוק, אני שומע את הגלים מתנפצים לאלפי רסיסים על החוף
פעם אחר פעם ולנצח.
המלאכית חזרה, הפעם הילתה איננה זהובה אלא לבנה, כסופה
ומהפנטת, קולה המתוק חודר אליי וממלא אותי. הרגשתי כי סיימתי,
אז החלטתי ללכת עם המלאכית, הגיע הזמן לחזור למציאות.
מאז ועד היום כשאני שומע את השיר אני נזכר במלאכית ובמים, בירח
ובכוכבים של אותו הלילה ואני מרגיש את התחושה שלה אין מילים...