בבוקר קמתי בלחישה מרומזת. אספתי את פיסות עצמאותי שנותרו
מיותמות על השידה אחרי לילה סוער. בעודי מנסה לשחזר במוחי את
שאירע ליל אמש התהפכת אתה בין נצחון לתבוסה.
בלילה אחד מפוצץ בתשוקה שבו ראית את נישמתי הטועה סיפרת לי
שכולן היו ככה. נברת בקיומי, חפנת את מהותי בין אצבעותייך
ודלית החוצה בבוטות את ההדחקה. באותו לילה של חושים מעורפלים
מלווה הייתי כל אותה העת בעליונות המחוייכת הפרושה על שפתייך.
סיפרת לי שלא תמיד אני צודקת.
בלילה של דו-קיום שטני, התהפכו היוצרות ואכן הוכחת לי כמה מענג
לפעמים לטעות, עד כמה המועקה שזורה כשתי-וערב במציאות ועד כמה
המלנכוליה הינה דפוס התנהגות. בין "אסור" ל"מותר", בין "רצוי
שלא" ל"אפשר" חדרת לתוכי ומצצת הן דם והן יין. ירקת החוצה
סודות כמוסים במקביל למיצי הקרביים.
סיפרת לי שבעוד כמה שעות ארגיש יותר טוב.
בבוקר קמתי בלחישה מרומזת. אספתי את פיסות עצמאותי שנותרו
מיותמות על השידה ויצאתי. אתה ספק נרדמת ספק הבאת קצת ביד, אך
אין כל ספק שהיה לך נחמד. מאז נעלמו עקבותיך עם דרבון לא קטן
מצידי. אני נותרתי בחלל די ריק, נקיה מתאווה מלאה בתבוסה,
מתבוססת במיצי קיבתי הרקובה...
מדי פעם חושבת עלייך, אני מודה. נזכרת במגע המצמרר וברור לי
שאם הפקודה תגיע, אתייצב על מפתנך וגם על טיפת כבודי האחרונה
אוותר.. לו רק בשביל לדעת שעוד מעט ארגיש יותר טוב, לו רק בכדי
לצפות בתענוג בדמעותייך בין לבין, לו רק בכדי לחוש קיום מלא
ולא סתמי, לו רק אם אין יותר, כדי לגלות בשנית את עצמי.
אתה סיפרת שכולן היו ככה. זה נותן איזו תחושת לגיטימציה. |