עבר הרבה זמן מאז שדיברנו כמו עכשיו.
לא אכפת לי שהתשובות שלך מונוטוניות וכבר לא מפתיעות כמו פעם,
העיקר שאתה פה איתי.
הקול שלך מעביר בי צמרמורת שלא היתה פעם, כיאה לגעגוע אמיתי
שקיבל מענה.
לפעמים נראה לי שגעגועים הם הדבר העיקרי שמכניס לפרופורציות.
למרות שזה ממש לא נכון, להפך.
געגועים מוציאים דברים מהקשרם, כדי שבן אדם יתאמץ מספיק לספק
אותם.
הרי זה לא שבאמת חסרת לי. אני פשוט צריכה חיבה, כמו כל בני
האדם.
נכון?
בא לי לשאול אותך אם לא נמאס לך לחזור על אותן תאוריות מטופשות
שהמצאת בשעות ההן של הלבד, של הזיקה למה שראית רק בחלומות.
אתה אומר לי שאני לא מטורפת, והחיבוק שלך שקוף. מגעיל. אני
רוצה להתרחק ממך, אבל מתמכרת.
תמיד היתה לי נטיה להגזים בכל תחום, מין חוסר איזון שכזה,
שמכניס את החיים למשוואה שלא מתאפסת אף פעם.
תן לי לשיר לך. אפשר? עבר הרבה זמן. אני כבר לא מתביישת.
"היא אוהבת..." אני מתחילה, ומצטרדת. מבקשת סליחה, ואתה
מחייך.
תודה.
החלטתי שאני אוהבת לשיר לך.
המבט שלך, והחיוך שמלווה אותו, נותנים בי כוח. הרבה יותר כוח
מהופעה.
כי אתה חשוב לי, תמיד נשארת כזה.
תמשיך להתרכז בפנים שלי, אולי תוכל לראות את זה. בינתיים אני
ממשיכה לשיר. רק שלא יגמר, בבקשה.
אני מקווה שהחיוך שלי אסיר תודה כרגע.
אכן, אני כלואה בתוכה, בהערכה אליך.
אתה יודע, עבר כבר הרבה זמן. אבל לא השתנית לי.
הפלאפון שלך מצלצל. אתה יכול לענות.
זאת לא היא, מזל.
לא שאני מכירה אותה, אני רק יודעת שהיא שם. אבל אתה לא
השתנית.
וואו! היה לי מבחן במתמטיקה ביום שני. אתה יכול לעזור לי
במשהו?
אני יודעת שהייתי צריכה לחשוב על זה לפני המבחן עצמו, אבל גם
עכשיו זה בסדר. הנה התרגיל. אתה לא חושב על זה הרבה, כרגיל.
X1=2? הו, כמובן. אתה צודק. איך לא ראיתי את זה קודם?
העיניים שלי נוצצות מההצלחה, אבל אתה נראה לי קר עכשיו. קר
בדיוק כמו פעם.
איך לא נהרסת לי.
אם הייתי צריכה להמציא אותך, הייתי עושה אותך יותר שלם, ופחות
דואג. גם פחות מתנשא.
אני יודעת שאתה לא מושלם, אבל הלשון שלך שעוברת על השפתיים שלך
עכשיו נראית בדיוק כמו שהיתה וזה מספיק לי.  
אני לא רוצה לחיות כרגע, אני רוצה לחיות בעבר.
את העבר.
תגיד להם לחכות עוד רגע. למה הם דופקים ככה בדלת? פעם הם תמיד
ידעו שיש לנו זמן לבד.
הקירות לבנים יותר פתאום. העיניים שלי זזות שוב.
לא אכפת לי למי דיברתי כל הזמן.
ממילא תמיד התערבבנו.