אימא,
כשתקראי את הדבר הבא, את ככל הנראה תהיי רחוקה ממני, אפילו
יותר רחוקה משאת עכשיו.
רציתי שבכל מקרה תדעי. רציתי לספר לך על הלילה הכי קשה שעברתי
איי פעם בחיי, לילה שבו נדדה שנתי. ישנת רגועה בחדרך, שרוייה
על מיטתך. השיער שלך היה מפוזר על הכר. שיער רך ומבריק.
כשרכנתי מעל פנייך כדי להציץ בהן, נראית לי חיוורת כאילו לא
היו בך חיים. עמדתי על יד מיטתך וניסיתי למצוא רמזים.
העיניים שלי היו פעורות לרווחה כדי לקלוט כל תנועת חזך, העולה
והיורד עם נשימתך. חששתי לפספס ולאבד חלילה את השאיפות
והנשיפות שלך בחלל החדר. ראשי עיווט את גופך, לרגעים חשף את
איברייך הפנימיים ופיקח על תיפקודם. הסרעפת שלך דחפה, כיווצה
וקימטה את ריאותייך. כשהן היו קטנות, מצומקות ועלובות, רוחך
יצא מפיך בשריקה חרישית. חששתי שהיא תמשך לנצח, אך ריאותייך
התנפחו וגדלו פעם נוספת. כל פעם כזאת הייתה בשבילי כמו
אחרונה.
אצבעות רגליי קפאו על הרצפה הקרה, עצמותיי החלו להתפורר והעור
שלי נשר מעליי, אך לא עזבתי את גופך.
גופך גדול משלי, ממנו באתי. פעם היה קטן כמו שלי, כמו צמח.
עכשיו הוא אדמה.
אימא, רציתי להתחלק איתך בדבר שקרה לי אז. היית מתווכחת איתי,
היית אומרת שהתחושה מוכרת לך, אך היא לא וטוב שכך. זאת רק אני,
אימא. עיניי היו פקוחות אך עלטה עטפה אותי ולא ראיתי דבר. לקח
לי זמן להבין שזו הפעם הראשונה שפקחתי את עיניי, וכשמצליחים -
חשוך כל כך.
אימא, רציתי להגיד לך שראיתי את הדבר האיום מכל.
רציתי להגיד לך הרבה דברים, אבל סרבת להקשיב לי. אין דבר,
אימא, לא חשוב עכשיו כי אין משמעות לחיים כמו שאין לאף דבר
אחר, ואני מבקשת ממך במכתבי זה, שלא תבכי על מה שהיה ולא היה.
שיהיה פשוט ככה, כמו שזה.