חושך על המחנה,
דממה מחרידת אוזניים,
צעדים, צעדים, שקט.
"מי זה זז פה?"
אין תשובה,
ירייה,
יללת אם שכולה,
ממשיכים את החיים כרגיל.

לילה אחר כך,
ירח מלא,
עיניים דומעות לאור הלבנה,
הליכה מסודרת בטורים,
שלשלאות על הידיים,
מחנק בגרון, לחישות.
"מי זה מדבר פה?"
אין תגובה,
ירייה,
זעקת אימה כאובה,
את זה אנחנו כבר לא זוכרים.

מוקדם בבוקר,
צעדים כבדים.
טורי ענק מובלים לעבר הים,
סוער, מאיים, מרתק.
השמש עולה,
זוהרת בגוון מרשים,
אך הם לא ראו את זה,
נעצרת,
חושבת אולי גם אני לא אראה אותה כך מחר.
ירייה,
כנראה שלא.