עכשיו אני חרוזים מפלסטיק, מפוזרים על משטח בטון לא משויף.
עיני עצומות. מסביבי עוד חרוזים. שחורים. מפוייחים. שקט נורא.
חזק. קורע לי את העיניים. חרוזה התקרבה אלי. נגעה והתרחקה. חם
לי. שורף. הפלסטיק שלי נמס. אלוהים ניגש אלי, מחייך, שיניים
צהובות מניקוטין. חשבתי שהפסיק לעשן. הוא מרים חלק ממני, זורק
באויר ובולע. השקט מתגבר. מישהו מנסה להשחיל אותי על חוט
נילון. עזב. החורים שלי סתומים. הראש מתפוצץ לי. שלושה ממני
הפכו לעיסה מעוכה. נשארתי עוד כמה. ילדה עם יד אחת מתקרבת,
מפזרת אותי רחוק עם הצמה השחורה. נתקעתי לו בגרון. הוא יורק.
אני מתאדה. חרוזים קטנים. נסתם לגמרי. איש אחד הדליק נר. עוד
אחד הגיע. ועוד. המון נרות. אור חזק, כמו שמש. מתחת לכיפה עומד
עוד איש. אני מנסה להתרכז, לשמוע מה הוא אומר. אין לי אוזניים.
אני שומע דרך העיניים. שמעתי. נדמה לי שהוא אמר מת. אלוהים
ניגש לאיש עם נר ומבקש אש. ממלמל מילים לא ברורות. נשמע כמו
אומר, גם אני מת. פולט סילון עשן צהוב ונופל. גם הוא חרוז.
פתאום, מחשבה מטורפת. בלעתי אותו. עכשיו אני חרוזים מפלסטיק,
ויש בתוכי אלוהים. ועשן צהוב. לילדה לא היה ראש. רק יד עם צמה
שחורה.עין אחת נעצמה לי. הבן זונה הזה התפוצץ לי ממש בפרצוף.