הכי חשוב לא להתרכז בכאב. כשאת לא חושבת עליו זה כאילו הוא לא
שם.
למרות שאת יודעת. את יודעת שהוא שם. הוא טורח להזכיר לך את זה
תמיד. כל הזמן. כמה שיותר.

כבר שבוע באותו מקום. שבוע באותו מצב. בין אותם קירות, עם אותן
נשים צעירות בבגדים לבנים. עם אותם בדיקות חמש או שש או שבע
פעמים ביום. ובלילה. ועם הכאב הזה שמסרב לעבור.
לפעמים את מרחפת בעולמות לא-לך, כאלו שהכימיקלים שדוחפים לך
בכוח לגוף מכריחים אותך להיות שם. לפעמים זה נעים לך, את
מרגישה מאושרת, מחייכת, צוחקת, מתמלאת באנרגיות חיוביות.
לפעמים את בוכה כמו שלא בכית הרבה מאוד שנים. והכאב הזה.

בלילה, כשסוף סוף עוזבים אותך לבד את עוצמת עיניים ונזכרת. זה
באמת לא היה מזמן. זה מעצבן אותך, את נאכלת מבפנים על המצב
המטורף הזה. חושבת איך עכשיו היית יכולה לרוץ כמו מפגרת בחולות
של ניצנים עם אפוד מצ'וקמק שאת צריכה להתייחס אליו כמו
לאלוהים, ולרגע את רוצה להיות שם. להרגיש את החול נכנס לך
לנעליים הגבוהות, להרגיש את השמש צורבת לך סימון אדום בצורת וי
על הצוואר.
ואז מגיע גל של כאב. ואת פותחת עיניים. מסתכלת על היד, מסומנת
באדום הזה שטיפטף מתוכך החוצה.
להירדם? תשכחי מזה. את לא באמת תצליחי.

לאט לאט ההשפעה של האפקט ששומר עליך מהכל נעלמת ואת נשארת את.
רק את. את והכאב. עכשיו זה כבר ישאר חלק ממך, תצטרכי לחיות עם
זה. הפעם, באמת להתמודד.

את נחלשת, שכובה, רפויה כולך, חתיכה של משהו זרוקה על מיטה
חיוורת מדי. נגמרת לחלוטין. רק המוח ממשיך לעבוד, בכוח, דווקא
כדי להרגיז. חושבת על האפשרות הזאת, על לרקוד במסיבה, תוהה
לעצמך מתי שוב תוכלי לנהוג, לטייל, לקפוץ, לרוץ. ללכת - לבד.
והכוח נגמר לך.
כבר לא מתחשק לך להסתכל קדימה, את כבר לא רואה רחוק כמו שהיית
רגילה, את כבר לא אופטימית כמו שכולם זוכרים אותך, הדבר היחיד
שאת מסוגלת להאחז בו הוא הבית. להגיע הביתה. כמה שיותר מהר.

הם מעבירים בך זרמים חשמליים, מחטים, נוזלים, כדורים, מקלות
פלסטיק טיפשיים, לוחצים לך על היד, על הרגל, על הגב. על עצמך.
והכאב הזה.

ואז הוא מגיע, הרגע המיוחל. היום את הולכת הביתה. את מאמצת כל
כוח שיש בך, מרימה רגל אחת, לאט לאט, ואת השניה גוררת. היא לא
מתרוממת. בלב את מקללת את הזונות-בני-זונות-מניאקים-יימח-שמם
שבכלל גרמו לך להגיע למצב הזה. מבחוץ את מחייכת - החיוך הכי
קורן במחלקה הן קרא לך. את הולכת הביתה - את חייבת להיות
שמחה.
את צוחקת עם הרופאים, מתבדחת עם האחיות, ואת הכי רוצה הביתה.
בכיסא באוטו את לא מצליחה לשבת. כואב לך. כל כמה דקות משנה את
השיפוע, את התנוחה, את עצמך.
את מקווה שהשארת אותו שם, בבית חולים. אבל לא. הכאב הזה הולך
איתך הביתה.

פתאום את בבית. שוב שוכבת. בין קירות שאת יותר מכירה. משתגעת.
מתחרפנת.
ואין בך כבר כוחות. והכאב הזה.
ובלי לרצות בכלל, הכאב הזה, הוא כבר כל כך עמוק בך, הוא כבר
חלק ממך.
והדבר היחיד שאת מצליחה לעשות בלי שיכאב,זה לבכות.
והכאב הזה.