ויולה רוצה לנשק את כל הגברים בסוף העולם, על זה היא חושבת
שהיא משתינה בזרמים קצובים לצלילי שלומי ארצי.
"את הגשם תן רק בעיתו...", היא מזמזמת את מעט המילים המתגלגלות
על לשונה מהאזנה כפויה לתחנות רדיו משמימות, היא מורידה את
המים אגב העלאת תחתוני הכותנה המהוהים מעל קרסוליה.
ויולה שונאת את שלומי ארצי, היא גם שונאת שירותים ציבוריים של
קניונים גדולים, הניקיון המוגזם הזה, הכיורים הנוצצים גורמים
לה להרגיש מלוכלכת, ויולה לא אוהבת להרגיש מלוכלכת, כי אז אף
אחד לא יתקרב אליה, וויולה הכי שונאת להיות לבד.
היא אוהבת לנשק, היא רוצה לנשק את כל הגברים בכל העולם, היא
רוצה לשונות מתגלגלות בעליצות בתוך החך, להרגיש את התנגשות
השיניים המביכה, להעביר יד מגששת על עורפם הקוצני של מיליוני
גברים, זו, היא כבר יודעת, זו אהבה.
ויולה מטיילת לה בן מאות האנשים המשוטטים הלומים בתוך חנויות
מסנוורות ובגדים עם תוויות מחיר מפתות עליהם, את ויולה הם לא
מפתות, האנשים דווקא כן.
הנה אישה עם עגלה, היא רושמת לעצמה בתוך חוברת בלתי נראית
באונה הקדמית, הנה זוג מאוהב, הנה ילד קטן, הנה ילדה
מעצבנת.... ויולה רושמת הכל, מסמנת לה מי היא היתה ומי היא לא
היתה רוצה להיות, חושבת לעצמה אם אולי עוד אנשים משתינים
לצלילי שלומי ארצי, ואם כן, אולי הם דווקא נהנים מזה. היא גם
דיי בטוחה שאף אחד לא חושב עליה , בסה"כ היא לא כל כך מעניינת,
כבר אמרו לה שעל כל מה שהיא חשבה אי פעם, מישהו כבר חשב לפניה,
הזמן לימד אותה שהם צדקו.
ויולה רוצה לנשק את כל הגברים עד סוף העולם, או הסוף שלה מה
שיבוא קודם, היא אומרת לעצמה תוך חצי חיוך של שביעות רצון,
אותו חיוך שעולה לה בכל פעם שהיא נותנת הערה צינית מספיק, או
אחת שנראית לה כזו.
ויולה מתנצלת הרבה, על איך שהיא מתנהגת ונראית ולמה היא חושבת
ככה או אחרת, למה את זה היא מכירה ואת זה דווקא לא, ויש לה לא
מעט על מה להתנצל.
ויולה כתבה פעם והפסיקה שאמרו לה שהיא לא מקורית מספיק, אז היא
הפסיקה אגב חיוך מתנצל והערה צינית שגררה אחריה חצי חיוך
מרוצה.
ויולה יודעת בדיוק כמו מי היא רוצה להיות, יודעת בדיוק איזה
חלק היא היתה לוקחת מהרבה אנשים ומרכיבה עצמה למעין ישות חדשה
ונהדרת שהיא אפילו היתה אוהבת, מישהי כזו שבטוח לא מזמזמת
שלומי ארצי כשהיא משתינה ובטוח שאין לה תחתוני כותנה, בטוח.
אבל חלומות לא מתגשמים ואנשים לא מתחלפים להם במטה קסם אז היא
עושה מה שאפשר, משנה חלקים קטנים של עצמה במעין פאזל  לא אפשרי
של חתיכות תלושות, וזה אף פעם לא בדיוק זה, אבל היא מתפשרת,
כמו כולם, נאחזת בקלישאות ומנטרות שאומרות שבסוף יהיה בסדר,
נתלית כאחוזת טירוף בכל מילת הצלה של חיבה ששולחים לעברה מפעם
לפעם, מחבקת בשתי ידיים את הנרקסיסטיות שהיא מקבלת לכמה דקות.
ויולה רוצה לנשק את כל הגברים עד סוף העולם, או עד הסוף שלה,
"מה שיבוא קודם", היא לוחשת בהשלמה מיוסרת ורושמת לעצמה סיפור,
על החיים, על האנשים, על כל החרא שמסתובב לה בבטן ועל השתנה
לצלילי שלמה ארצי, אומרים שאז באים הרעיונות הכי טובים.