אחרי הפגנת השמאל בשבת, ידעתי שהעסק הזה לא עובד כמו שצריך.
פשוט אי אפשר לצפות שמשהו ישתנה במדינה המחורבנת הזאת, אם
מארגנים הפגנה ובאים מאתיים איש עלובים, וגם הם, כאילו עושים
טובה שהם באים, באים עם הילד, יענו מצאו איך לבלות עם הילד בלי
כסף, שמים אותו על הכתפיים, קונים לו נקניקיה בלחמניה ומחפשים
אמהות פוטנציאליות. ממש שמים זין על המצב. ויש את אלו שבאים
בחבורות, גם בשבילם זה מקום בילוי. באים, מעשנים, מחפשים
כוסיות, כאילו אם הם בהפגנה זה ייתן להם את הלוק
הרציני-פוליטי, וישפר להם את הסיכויים למצוא זיון.  כמובן שאי
אפשר בלי תנועות הנוער. אח, מיטב בנינו. השמו"צניקים
והנוע"לניקים, חולצות כחולות, עושים מעגל על הדשא, אחד עם
גיטרה, השאר עם בקבוקי בירה, כבר לא ברור אם הם בהפגנה או
בבומבומלה.
זהו, אני עם ההפגנות האלו גמרתי, אין סיבה לצאת מהבית אם המחאה
החברתית הכל כך חשובה במצב הקריטי של ימינו, מתמצה בשלושים איש
שמרימים שלט, ובעוד מאה שבעים שמזיינים ת'שכל ומחפשים לראות אם
יש פה מישהו שהם מכירים, במקרה.
לכן הגיתי את הרעיון של מחאה מהבטן, שזו מחאה שבאמת באה מהבטן,
תרתי משמע, ויש לה השפעה יותר מוצקה (או נוזלית) על המצב. אם
אתם מצליחים לנחש, אני מדבר על הקאה.
הרעיון עלה לי בסניף של המבורגרים שומניים שלא אזכיר את שמו,
רק אציין שהוא אחד הגורמים לכריתה מסיבית של יערות גשם בעולם,
אבל זה לא חשוב עכשיו. ישבתי עם חבר, בדיוק הסתיימה ההפגנה,
והוא היה רעב כמו כלב, טרף המבורגר כפול, צ'יפס, קולה ופאי.
בסוף הוא אמר: "בא לי להקיא". אני לא אכלתי כלום, וגם לי התחשק
להקיא, אתם יודעים, המחאה החברתית הלא מספקת וכו'. אז אמרתי
לו, אולי נלך רגע לכיכר ונקיא? הוא אמר לי לעזוב, הוא ישתה עוד
קצת קולה, יתקע גרעפס, וזה יעבור. אמרתי לו, לא, אל תתן לזה
לעבור! בוא איתי ונקיא ביחד על הרחבה בכיכר, וזו תהיה המחאה
החברתית שלנו!  "אני גמרתי למחות להיום. חוץ מזה, מה אתה תקיא?
לא אכלת כלום?" הוא שתה את מה שנשאר מהקולה, ותקע את הגרעפס
שהבטיח.
הסתכלתי עליו בכעס. שלושים פלריגים תלינו מהבוקר, הוא עזר לי
לחלק פליירים, ומאמץ אחרון הוא לא מוכן לעשות?
ניגשתי לדלפק ואמרתי לילד המחוצ'קן שייתן לי צ'יזבורגר מאוד
מאוד שומני, הכי שומני שאפשר.  הוא נתן לי המבורגר, כי הסניף
הזה נהיה כשר לעת זקנה, לא שזה שינה לי הרבה, גם ככה לא הייתי
מסוגל לאכול, לא את זה ולא את זה, אבל הייתה לי נקודה להעביר.

התיישבתי מול החבר המעפן שלי והתחלתי לנגוס בפראות. דחסתי כמו
שלא דחסתי בחיים, כשהתחיל לצאת לי אוכל מהפה, החזרתי אותו
בכוח. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. תוך שתי דקות זה נגמר.
עכשיו בוא, משכתי אותו החוצה, חזרה לכיכר, ואמרתי, בוא נראה
איך מוציאים עכשיו הכל.
בהתחלה רק התכופפתי ועשיתי קולות, אבל שום דבר לא יצא. לגוף
שלי היו תכניות אחרות - הוא רצה לעכל את ההמבורגר הזה, בדיוק
כמו שהחברה שלנו מעכלת את כל החרא שהיא אוכלת מהממשלה מדי יום.
אז אמרתי, חכה פה, ויצאתי לסיבוב ריצה. אחת עשרה בלילה, אחרי
שאני ער משבע בבוקר, התחלתי לרוץ, בהתחלה קל, אחר כך הגברתי,
ונתתי ספרינט לסיום שהייתי אמור לסיים בנקודה שבה התחלתי. אבל
באמצע הדרך נעצרתי, הבטן כאבה והרגשתי את הגרון מתעצבן. ללא
עכבות מיותרות, רכנתי על פח זבל והקאתי, אבל הקפדתי להקיא על
הרצפה, ולא לתוך הפח. שמעתי שתי בנות נגעלות, ומישהו צעק לי,
"תקיא לתוך הפח, לפחות!"  שיילכו להזדיין, חשבתי, אני באמצע
מחאה חברתית. זה הרבה יותר ממה שהם עשו פה היום.
התנשפתי מעל הקיא של עצמי, בינתיים החבר שלי רץ אלי, עם חיוך
מרגיז, ואמר לי: "אתה נדפקת לגמרי היום, אה?" הצבעתי על הקיא,
ואמרתי לו: "בהפגנה הבאה, הקיא הזה יכסה את כל הכיכר. זאת תהיה
מחאה!"

הלילה זה בדרך כלל הזמן בו הרעיונות המפגרים שלי נושרים מהראש
יחד עם השיער, ובבוקר אני מנער אותם מהכרית. אבל בלילה ההוא,
לא רק שהרעיון לא נשר, הוא דווקא התעצם, נכנס לי לחלומות,
ובבוקר קמתי עם חזון.
כבר באותו בוקר, חזרתי לכיכר. קודם כל הלכתי לחפש את הקיא שלי.
ראיתי שאריות, אבל זה לא היה בולט מספיק. אנשים עברו לידו מבלי
לדעת שהם צועדים ליד הדבר הבא במחאות החברתיות.
הקמתי דוכן. כתבתי בגדול- "מחאה מהבטן", ובקטן יותר - "הדבר
הבא במחאה החברתית". ליד זה העמדתי שלט נוסף: "מאוכזבים
מההפגנה של אתמול? השינוי מתחיל כאן!".
עמדתי כמה דקות בדוכן, אבל אף אחד לא ניגש אלי. פתאום קלטתי
שהדוכן שלי ריק, אין לי דפים לחלק, אין עצומה להחתים, מה אני
מצפה שאנשים יעשו?
בעודי מהרהר, ניגשה אלי בחורה אחת, ושאלה מה זה הדוכן הזה.
אמרתי לה שזה הדבר הבא במחאה החברתית. מחאה מהבטן. - למה אתה
מתכוון? - אני מתכוון שנפסיק למחות בדיבורים וצעקות, ונתחיל
למחות מהבטן. לרגע היה לי קשה להגיד ישירות מה אני רוצה. פתאום
הרעיון נראה דבילי. אבל אמרתי בכל זאת: מה דעתך, להביע את
המחאה החברתית שלך, באמצעות הקאה?  -הקאה?  -כן, הקאה.  נתאסף
כמה שיותר אנשים, ונקיא ביחד על המדרכה. זה בטוח ימשוך תשומת
לב.  
היא לא אהבה את הרעיון אז היא הלכה.
היה בחור אחר, שדווקא כן אהב את הרעיון, והוא שאל - אז מתי
מקיאים? - אפשר עכשיו, אמרתי לו. נקיא שנינו, וככה נמשוך
אנשים.  אבל רגע, הוא אמר. נגד מה אנחנו מקיאים? נגד הממשלה,
כמובן! ונגד התכנית הכלכלית האיומה. אני לא יכול, הוא אמר. אני
ימני, אני בעד התכנית הכלכלית.
אז הוא הלך. וטוב שכך, רק זה חסר לי, להקיא עם ימני.
הסתכלתי על הכיכר. חשבתי, אם אתמול, כל המאתיים איש שהיו פה,
היו, באופן מתואם, דוחסים המבורגר כפול, ואז קופצים במקום במשך
דקה, וכולם היו מקיאים ביחד, ומציפים את הכיכר. ואם זאת הייתה
הפגנה של עשרת אלפים? העיניים שלי הבריקו. איזה מחזה מהמם. לא
צריך להרים שלט, לא כלום. פשוט לבוא, להקיא וללכת הביתה. הריח
כבר ימשוך אליו את העיתונאים, והעיתונאים יעשו מזה כותרות.
אז הלכתי לסניף של ההמבורגרים. רציתי להציע את הרעיון למנהל,
כדי שהוא יספק המבורגרים בהנחה. אמרתי לו שזה גם יביא לו הרבה
מאוד לקוחות בבת אחת, וגם יספק פרסום. הוא אמר שהוא לא מעוניין
בסוג כזה של פרסום, שמאתיים איש אוכלים את ההמבורגרים שלו ואז
מקיאים אותם. שאלתי אותו אם הוא לא רוצה להשפיע במשהו נגד
התכנית הכלכלית. הוא אמר שאין לו שום בעיה עם התכנית הכלכלית.
אז הלכתי, לא לפני שאמרתי שבחיים אני לא אקנה אצלו המבורגרים,
אלא אם כן אני אצטרך משהו להקיא.
חזרתי לדוכן הנטוש. אנשים הלכו ובאו, כל אחד ממהר לעבודה או
השד יודע לאן. נראה לי שרק לי אכפת מה קורה עם המדינה הזאת.
הפכתי את השלטים לצד השני וכתבתי: "כאן אני מקיא. זאת המחאה
שלי". קניתי שני בורקסים, ואכלתי אותם במהירות. אחר כך דחפתי
עט לגרון, מהצד של הדיו, והקאתי בשניה.  זה עבד! מיד ניגשו אלי
אנשים, ושאלו, מה זה, ככה אתה מוחה? ניסיתי לשכנע אותם שיצטרפו
אלי, שביחד אפשר להציף פה את הכיכר, אבל כנראה הם לא נהנו
לדמיין את זה, אז הם הלכו.
אבל היה אחד שהסכים. והוא לא היה ימני, הוא דווקא היה בהפגנה
אתמול, וגם הוא היה מאוכזב. הוא נעמד מעל הקיא שלי, ותקע לעצמו
את העט בגרון. זו שיטה שגורמת להקאה מאוד מהר, מסתבר.
כך שלולית הקיא הכפילה את עצמה, ואני הרגשתי מסופק.
"רק שלא יחשבו אותנו לשני שיכורים", הוא צחק. והבדיחה שלו
היכתה בי: שיכורים! אפשר לאסוף לפה שיכורים אמיתיים, הם מקיאים
בכמויות!  אבל מיד ירדתי מהרעיון, הרי מדובר במחאה של אנשים
רציניים, לא של הומלסים. ביקשתי ממנו שיישאר, שיעזור לי לשכנע
עוד אנשים להקיא, אבל הוא אמר שהוא ממהר לבורסה.
עד שלוש אחר הצהריים, הספקתי לקנות לי ארבע פעמים אוכל, ולהקיא
אותו. הצלחתי לשכנע שבעה אנשים בזמנים שונים שיקיאו גם הם.
התוצאה הייתה שלולית קיא גדולה ומגעילה, מסריחה כמו גיהינום.
ככל שהיא גדלה, כך היה קשה יותר לקרב אליה אנשים.
בשלוש החלטתי לסיים להיום. היה לי מאוד לא נעים בבטן, וחשבתי
גם שאני מזיק לי לשיניים עם כל החומציות הזאת מהקיבה. פירקתי
את הדוכן והלכתי לכיוון הבית, חושב שכדאי שאכין לי משהו לאכול,
כי למרות שאכלתי היום ארבע פעמים, בעצם לא אכלתי כלום.
כשחלפתי ליד הסניף של ההמבורגרים, ראיתי את הילד המחוצ'קן
יוצא, כנראה סיים משמרת. הוא עלה על האופניים שלו, הסתכל עלי
בעוינות ונסע לכיוון שממנו באתי. אחרי כמה שניות שמעתי חריקה
והתנגשות: הילד החליק עם האופניים בתוך שלולית הקיא והתרסק על
מכונית חונה. הנה! חשבתי. כשעושים תכנית כלכלית קפיטליסטית
דורסנית, תמיד יהיה איזה מסכן שישלם את המחיר.