"תמיד תזכרו, איפה שלא תהיו, לא להכנע." אמר לי לפני שנעלם
מעבר לגדר. יצאתי אחריו, חושש, מפחד, לעולם שכל כך שונא אותי.
אוחז חזק בתעודות המזוייפות יצאתי אל הלא נודע, יודע שאם אשאר
יותר מידי זמן במקום אחד יתפסו אותי. בכל רחוב חשוך חיכה לי
חייל, שדרש לדעת מה אני עושה פה ולראות תעודות, למרות שאני רק
בן 9.
ידעתי שאם לא אתנהג כמוהם הם יורידו לי את המכנסיים. אז כבר לא
אוכל להסתתר. ברית המילה אומרת הכל. הקור העז והרעב שגעו אותי.
"לא להכנע..." שמעתי את קול אבי בתוך ראשי, כאילו בא לעודד
אותי.
כאשר כבר הייתי כ"כ עייף עד שלא יכולתי לעמוד על רגליי, הנחתי
ראשי על הבטון הסדוק והאפור, מנסה להרדם. השלג היורד ללא הפסקה
כיסני כמו שמיכה לבנה. קפואה.
"ילד, מה אתה עושה פה?" שאל אותי חייל גבוה, שזוף. נדמה היה לי
כי גם הוא לא ישן ימים רבים. "אני..." אמרתי בקול רועד, "הלכתי
לאיבוד." סיפרתי לו את מה שהיה, בעצם, האמת. "יש לך תעודות?"
שאל, לא מסיר את עיניו הצרות, החדות, מראשי, הושטתי לו את
התעודות המספרות עלי דברים שאני לא. לאחר עיון קל שאל אותי:
"אז אתה נולדת בפאץ'?", "כן", עניתי, למרות שבאמת נולדתי
בפאפא. "בוא איתי." אמר לי והושיט לי את ידו. אחזתי בידו
הגדולה והלכתי אחריו עד לבנין גדול ומואר. "מפקדה ראשית" היה
כתוב על הדלת בה נקש החייל שלוש נקישות. גבר גדול ומשופם פתח
את הדלת ונעץ בי מבטים חודרים. "זה בסדר, הוא איתי." אמר לו
החייל, והוביל אותי לחדר אחר, שם נתן לי פרוסת לחם יבשה ושמיכת
צמר קרועה. הייתי מאושר. "חכה לי כאן." אמר וחזר אל החדר בו
נמצא הגבר המשופם. "השתגעת?" שמעתי אותו אומר בקול נמוך,
"להביא לכאן יהודי?", הוסיף בכעס, "הוא לא יהודי. הוא נולד
בעיירה שלי, פאץ'. הוא איבד את הוריו והיה קופא שם בחוץ לולא
הבאתי אותו לכאן." אמר החייל שהגן עלי באומץ. "בדוק אותו. אם
מתברר שהוא יהודי, תירא בו מיד." אמר המשופם בקול נמוך וזועם.
"כן המפקד." הצדיע החייל ופנה בחזרה אלי.
הוא נכנס לחדר והתיישב לצידי. הבטתי בו, רוצה לספר לו אך יודע
שברגע שאספר לו את האמת אני אבוד. "אני יודע הכל." אמר לי
בחיוך.

הסיפור מבוסס על סיפורו האישי של סבא שלי.
העלילה מתרחשת בזמן השואה.
אני מתחברת מאוד לסיפור הזה.
מקווה שנהנתם.