אני כותבת את זה ומשום מה יש לי מין הרגשה שזה עומד להיות הדבר
האחרון שאני אכתוב. אני לא יודעת להסביר את זה, ואף פעם לא
יכולתי, אבל זה משהו שנותן לך הרגשה שכבר לא נותר לך בשביל מה
לחיות, זה לוקח ממך כל תקווה שאי-פעם הייתה לך, וככה אני
מרגישה (או יותר נכון הרגשתי?!). אם אתם קוראים את זה, זה בטח
בגלל שאני כבר לא שם, ויכול להיות שמה שקרה, קרה לטובה, כי ככה
לפחות אני מרגישה.
כבר לא נותר לי מה להגיד, ות'אמת שגם נמאס לי כבר מלדבר, אני
יכולה לשבת שעות וכל מה שאני יעשה זה לדבר על ולדבר על הבעיות
שלי, שלא חסרות לי... אבל זה לא באמת עוזר, הדיבור הזה לא גורם
לבעיות להיעלם כאילו לא היו, ההרגשה הזאת של החרא לאמרות
הדיבור עדין נשארת שם עם כל החשק למות. וחוץ מזה שתמיד יהיו
בעיות, בבית, בבצפר, בכל מקום, אז מה?! תמיד נדבר?! זה נראה
לכם הגיוני?! ונכון?!
אז אם לסכם הכל, חייתי, עכשיו כבר לא, אבל מתתי מאושרת, מתתי
מאוהבת, מתתי מאוהבת באדם שאולי מהרבה בחינות הוא לא מושלם,
אבל אהבתי אותו, והוא אותי, ומבחינתי...
זה מספיק לי... |