"מה עשית איתן?" היא נכנסה לחדר שלי צורחת בהיסטריה "איפה
החבאת אותן?" היא פתחה את הארון והתחילה להעיף החוצה כל מה
שהצליחה לתפוס.
"מה עשיתי עם מה?" שאלתי, מנסה להפסיק את זרימת הבגדים שלי אל
מחוץ לארון.
"כאילו שאתה לא יודע!" צווחה בכעס "אוזני הארנב שלי! למה לקחת
אותן? הן שלי!" היא השתוללה והמשיכה לחפש בארון את האוזניים
שלא היו שם.
שני מטפלים נכנסו לחדר ותפסו אותה. אחד מהם הזריק לה משהו והיא
התפתלה וניסתה להשתחרר.
"תעזבו אותי! הן שלי!"
תוך דקה זה התחיל להשפיע והם עזבו אותה ויצאו. היא עמדה באמצע
החדר ממשיכה למלמל בשקט על האוזניים. הרגליים שלה כבר לא
הצליחו להחזיק אותה והיא התחילה לקרוס למטה בחוסר אונים עם מבט
מבולבל ומסכן.
תפסתי אותה לפני שהיא פגעה ברצפה, והושבתי אותה בזהירות על
המיטה שלי.
"למה לקחת אותן?" היא מלמלה בייאוש "רק אני יודעת איך להשתמש
בהן, לך הן לא יעזרו" יותר מזה היא לא הצלחתי להבין. היא
המשיכה להזיז את השפתיים אבל לא שמעו כלום. אחרי כמה שניות היא
נרדמה - השפעת הזריקה התחזקה.

כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, חשבתי שאולי היא מבקרת מישהו אבל
זה לא היה יום הביקורים. לא הבנתי למה היא שם, היא נראתה
נורמלית לגמרי. אבל היא סיפרה לי שגם היא כאן, אפילו אמרה לי
את מספר החדר. רק כשהגעתי פעם אחת וראיתי אותה עם אוזני הארנב
על הראש הבנתי את הסיבה להיותה כאן.
היא נבהלה והסתירה אותן מאחורי הגב, צועקת עלי שלא דפקתי בדלת.
די הבנתי אותה, רוב האנשים כאן לא רוצים שהאחרים ידעו למה. היא
הבינה שכבר ראיתי וסיפרה לי.
אחרי שהכניסו אותה לפה המצב שלה רק החמיר - היא היתה מרגישה
שהיא לא יכולה יותר והיא פשוט נחנקת כאן - היה מתחיל לה התקף
והיא היתה משתוללת וצורחת בלי שליטה. פעם אחת בפורים הביאו
לכולם כאן תחפושות - אפים אדומים, כובעי קאובוי, כנפי פיות -
רק דברים שמחים. לא חדים, מרעישים, אלימים או מסוכנים לעצמך.
היא בחרה את אוזני הארנב. היא לבשה אותם במסיבת התחפושות של
פורים והרגישה פשוט טוב. לא היה לחץ או צורך לברוח - כלום.
כשהיא הורידה אותן בסוף המסיבה זה התחיל שוב - "חייבת לצאת
מהקירות המתפוררים האלה, מהאוויר עם ריח התרופות, מהפרצופים עם
החיוכים של 'הכל בסדר' כשהכל כל כך לא!"
היא רצה החוצה, האוויר הקריר בחוץ הרגיע אותה קצת. האוזניים
עדיין היו ביד שלה, היא שמה אותן על הראש והכל נעלם, היא
הרגישה אושר קטן משלה. מאז היא החביאה אותן אצלה והשתמשה בהן
כל פעם שהתחיל התקף כזה.
אף אחד לא גילה על אוזני הארנב, זה היה הסוד שלה והרופאים לא
ידעו מזה כלום. לפעמים היא היתה צוחקת ואומרת שהיא היתה יכולה
לפתח עוד אישיות והם לא היו שמים לב.

בבוקר אחרי שהיא איבדה אותן היא לא היתה בחדר. בערב היא באה
לחדר שלי שוב.
"אני מצטערת, לא יודעת מה קרה לי אתמול. זה כמו קריז, לא שלטתי
בעצמי. הייתי חייבת את הניקוי ראש הזה כל ערב, ואתמול... לא
הייתי מוכנה לזה שאני אצטרך להסתדר בלי זה" היא היתה נורא
נבוכה.
אחרי מה שקרה היא סיפרה לפסיכיאטר שהיה אחראי עליה - ד"ר
לווין, מה קרה עם האוזניים והוא אמר לה שבתור התחלה היא חייבת
להחזיר אותן כדי שהיא תוכל להתגבר על זה.
אבל כמה שלא חיפשו את אוזני הארנב בחדר שלה - הם לא מצאו אותן.
היא נשבעה שהיא לא יודעת איפה הן. הם לא האמינו לה.
"אני לא מבינה לאן הן יכלו להעלם" היא ישבה איתי על הספסל בחוץ
" עכשיו אני פשוט אצטרך ללמוד להסתדר בלעדיהן - כמו כל אחד"
"את חושבת שתצליחי?" שאלתי מקלף תפוז.
כנראה, אבל לא משנה מה אני אומרת להם, הם לא מוכנים להאמין שהן
לא אצלי"
"אולי אחד מהם לקח אותן" צחקתי, והתפוז נמעך קצת.
"הם לא יידעו איך להשתמש בהן, הם בחיים לא יעלו על זה" היא עתה
ברצינות.
"מה לווין אמר?" נתתי לה חצי - הוא היה קווטץ'.
"זה שאת לא מחזירה אותן מראה שאת לא באמת רוצה להבריא ולא
מסוגלת עדיין לוותר עליהן. אבל זה שסיפרת מוכיח שיש עוד סיכוי"
היא חיקתה אותו והחזירה לי את התפוז וניגבה את הידיים שלה על
המכנסיים.
"עוד תוכלי להינצל מאש הגהנום..." צחקתי
"כן, משהו כזה"
"אני חושב שיום אחד הוא יסיים בתוך המחלקה הסגורה"
"כן, מדבר לעצמו" צחקנו.

תוך חצי שנה המצב שלה השתפר כל כך שבקושי ראיתי אותה. היא
נעשתה נורא חברותית והשתתפה בכל דבר - לפני זה היה לה קשה לדבר
אפילו איתי. כל פעם שחיפשתי אותה היא הייתה מוקפת אנשים או
עשתה משהו עם מישהו אחר. יום אחד היא סיפרה לי שד"ר לוי המליץ
לשחרר אותה בחודשיים הקרובים אם היא תמשיך להתקדם ככה. ביום
שהיא עזבה היא באה להיפרד ממני, ואמרתי לה שאני שמח בשבילה.
היא חייכה ובכתה קצת "לא הייתי מצליחה בלעדייך" ויצאה דרך
השער.

האמת, אף פעם לא סיפרתי לה למה אני פה, למרות שהיא אף פעם לא
שאלה. המשכתי להסתכל על השער עוד כמה דקות ובסוף הסתובבתי
והלכתי לחדר שלי. הוצאתי מתחת לכרית אוזני ארנב לבנות ומרוטות
ושמתי אותן על הראש מול המראה. אושר פתאומי הציף אותי - אני אף
פעם לא בטוח אם זה בגלל הזיכרון שלה ומה שהיא סיפרה שזה עשה
לה, או באמת בגלל אוזני הארנב.