"יש לי בעיית התמכרות!"
הודתי בפעם הראשונה בחיי בפני הפסיכולגית השניה שלי.
"זה מתחיל בדברים קטנים והופך לאובססיות. זה הופך לטירוף, זה
משתלט על חיי וזה לוקח כל חלק בי שמוכן למכור אפילו את האמון
באדם הכי קרוב אלי...
ההתמכרות החדשה שלי מדהימה. אני באמת נהנת ממנה, הפעם היא
יפה, היא סקסית או יותר נכון הוא! כן, התמכרתי לבן אדם".
הפסיכולוגית בהתה בי במבט מוזר ונתנה לי להמשיך.
"אני רוצה אותו, אני צריכה אותו ואני לא יכולה להיות לידו בלי
לגעת בו..." אמרתי ונשמתי לרווחה.
"אהבה?" שאלה אותי הפסיכולוגית.
"לא!" אמרתי. "האמת? שאני בכלל מאוהבת במישהו אחר. אבל אליו,
אל ההתמכרות שלי, יש לי משיכה מטורפת שלא הייתה לי מעולם.
"ומה עכשיו?" שאלה הפסיכולוגית שלא הייתה בטוחה כל כך אם רצתה
לשמוע את התשובה.
"עכשיו?" אמרתי והקול שלי החל לרעוד.
"עכשיו הוא מצא אהבה, הוא נכנס לקשר הוא לא רוצה אותי יותר,
הוא גמר אותי ולא איתי!!!" בשלב הזה הבכי הציף אותי וכמעט ולא
יכולתי לדבר.
"הוא שלי!! ולא של הבת זונה הזאת... אני רוצה לנשק אותו, אני
צריכה אותו, חייבת אותו שוב! אני שונאת אותה... בילתה איתו 3
ימים ברציפות הכלבה!" צעקתי, בכיתי... ועצרתי לרגע. נשמתי.
ואז אמרתי בלחש "ואיך הוא הצליח לשכוח אותי? איך הוא לא צריך
אותי, וחושק בי כמו לפני שבוע?!" התחלתי להתנשם בכבדות.
"איך יש לו פאקינג... חברה!!!" צעקתי.
"ואני לא מבינה, למה בה הוא יכולה להתאהב? למה אליה הוא יכול
להתחייב? מה חסר בי? שאלתי פתאום כמו ילדה קטנה שלא מבינה כלום
בעולם. והדמעות זלגו לאט לאט מעיניי ישר לתוך פי.
פרצתי פתאום בבכי מטורף...
"אני רוצה לדעת! מגיע לי!
אולי ככה אני אצליח להשיג את האהוב שלי. אם רק יגידו לי, שרק
יסבירו."
שתיקה ארוכה שררה בחדר עד שהבכי נפסק...
"והאהוב שלי, הוא כל כך מדהים! הוא פשוט הכל והוא פשוט לא רוצה
אותי, אני לא מבינה מה יש בי שכל כך מונע מהם להיות איתי,
שמונע מהם לרצות רק אותי" חיוך עלה על פני כשדברתי על האהוב
שלי...

הסתכלתי ישר לתוך עיניה של הפסיכולוגית ואמרתי, "אולי זה
הטירוף שבי שהם כל כך אוהבים, אבל בכל זאת הוא קצת מרתיע. כל
שניה אני יכולה לעשות משהו כמו..."
הוצאתי את האקדח מהתיק כיוונתי ישר לתוך ליבי ויריתי.