[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד זעירי
/
ההנאות הקטנות

באם.

החבטה היממה אותי והשליכה את ראשי אל עבר הרצפה, מעיף את
המיקרופון ממקומו. אני מרגיש את הדם זורם מטה מכיוון האף אל
שפתי, מטפטף פנימה על  לשוני. מספר לא קטן של שיניים זועקות
מכאב וכל הגוף שלי רועד. חבטה לא רעה.
דרך החלון הגדול אני רואה את שני השומרים החסונים, עומדים ליד
הדלת מלאי לבטים - האם יש צורך להיכנס לחדר ולבוא לעזרתי או
להישאר במקומם. שלא תבינו לא נכון, במצב רגיל הם לא היו מהססים
לשנייה לפני שהיו פורצים את הדלת ובאים לעזרתי. זה מה שהיו
עושים במקרה של כל שדרן אחר. אבל לא איתי.
לאולפן שלי אסור להיכנס, התעקשתי על כך מאז ומעולם והשומרים
נאלצו ללמוד זאת בדרך הקשה. אני חושב שאחד מהם ממשיך לצלוע עד
עצם היום הזה...
אז אני שוכב על הרצפה, מרגיש את הדם החם נוזל באיטיות על פני
ומטפטף מטה, מצטרף לשלולית על הרצפה. והוא, הוא עומד מעלי עם
אגרופים קמוצים, פנים כעוסות, מכוסות בזיעה קרה ועיניים שנראות
כאילו עומדות לקפוץ ממקומן.
"היא אמרה שהיא בת 18", אני אומר בחיוך, חושף שיניים טבולות
בדם.
הוא רוכן מטה ומטיח את גופי בחוזקה אל הרצפה הקשה.
"היא...", אני אומר, יורק טיפת דם מהולה באלוהים-יודע-מה,
"אמרה שהיא בת 18".
אני לא יכול להפסיק לצחוק.
בת 18... בטח. כל חלק בגופה צעק שהיא לכל היותר בת 16 - זה
אולי הדבר היחידי שהיה טוב בה...

האגרופים מתחילים - מצד לצד, בכוח ובנחרצות, הוא משלח לי
אגרופים לפנים. בכל מכה צד אחר של הפנים שלי מוטח על הרצפה
הקשה, מלווה בשפריצים קטנים של עיסת דם שמותזים מטה - הורסים
יותר ויותר את השטיח היקר שמכסה את הרצפה - קשה להוריד ממנו
דם.
היא מביט בי עם טירוף בעיניו. פניו אדומות באופן דומה לשלוליות
שמכסות את השטיח סביבי. לא נראה לי שהוא מתכנן לעצור בזמן
הקרוב - בדיוק מה שרציתי שהוא יעשה.
בתנועה חדה הברך שלי עולה מעלה ופוגעת בין רגליו במכה חזקה
מספיק בשביל לשטח את איזור בגד-הים שלו לצמיתות.
הוא עוצר, פיו פתוח בתדהמה, ובוהה בי בהפתעה.
נראה כאילו הכל נהיה שקט יותר במספר השניות שלוקחות לו לעכל את
הכאב ואז, בשאגה פראית, הוא מתנפל עלי, ידיו שלוחות אל צווארי.
יש אנשים שפשוט לא יודעים מתי להפסיק.
אני שולח יד אחורה, משוטט על השולחן ותופס בחוזקה בכוס המונחת
שם. זו כוס יפה במיוחד, מהסוג היקר. קיבלתי אותה כאות הצטיינות
על 5 שנות עבודה יקרות. אני מניף אותה חזק ככל שאני יכול ומנפץ
אותה על פניו ההמומות. הנה לעוד 5 שנות הצטיינות...
הוא נרתע. פניו חתוכות, משוסעות ונוטפות שטף נוסף של טיפות דם
המחלחלות מטה והורסות את השטיח עוד יותר.
אחת מעיניו רועדת, כנראה כבר לא בשליטתו. בפיו פחות שיניים
מבעבר ואני חושב שהוא מנסה לבכות.
"היא רק בת 15", הוא ממרמר בבכי, "רק בת 15"
"15 ?", אני שולח לו מבט חשדני. אפילו יותר צעירה משחשבתי!
"כמעט 16", הוא מגמגם.
אני סורק את פניו בקפדנות, מנסה שלא לרחם עליו.
"ואנחנו נחזור אליכם בעוד מספר דקות", אני צועק בקול רם.
המיקרופון שרוע אי שם בקצה השני של החדר, אך אני בטוח שמילותיי
נקלטו.
"היינו בשידור?!", הוא בוהה בי בתדהמה
"שידור חי", אני משיב, שולף את הסיגריות מהכיס. משהו מציק לי
בפה, אני יורק החוצה מה שנראה כמו שן ולוחץ על המצית אשר נותן
חיים ללהבות המרקדות על גבי הסיגריה. "שידור חי", אני מוסיף,
שואף פנימה תערובת של דם ועשן, "לפני כשני מיליון מאזינים".
אני נושף את העשן החוצה לכיוון פניו המדמדמות. "אתה בצרות",
אני מסכם.
אני רואה את כל שלבי הדאגה חולפות ביעף על פניו, לבסוף ההבנה
חודרת והוא נותר בוהה בי בפה פתוח.
"א-אבל אתה שכבת איתה...", הוא מנסה להתגונן, "היא רק בת
15..."
"היא אמרה שהיא בת 18, הכל היה בהסכמה". אני נושף החוצה ענן
עשן נוסף אשר מתפזר בחדר באיטיות.
הוא מגמגם מספר הברות לא ברורות, מנסה ללא תועלת להרכיב משפט
שלם. כמובן שהיא מעולם לא אמרה שהיא בת 18 - יחי המעריצות!!!
"אתה, לעומת זאת", אני מסתובב אליו, "התפרצת לאולפן רדיו ותקפת
את השדרן בשידור חי. יש אנשים שנאנסים בכלא על הרבה פחות
מזה".
הוא מחפש את המילים, ללא הצלחה יתרה. אני יודע בדיוק מה הוא
מרגיש - תערובת של בלבול, כעס, גועל וחרדה - לא מראה יפה.
הוא מנסה להסביר, להתנצל, אבל הוא לא מהיר מספיק. אני מניף את
ידי ושתי הגורילות שמחכות מעברה השני של הדלת מתנפלות עליו,
משחיתות את מה שנשאר מהפנים הממוצעות שהיו לו. הרי בכל זאת -
הממזר עלה לי בשן או שתיים...
בעוד הם גוררים אותו החוצה בצעקות, אני אוחז במיקרופון ומתכונן
לחזור לשידור לפני קהל הפתיים שמחכים בסבלנות לשמוע כל שטות
שאוציא מהפה. אני נושף החוצה ענן עשן סמיך. יחי ההנאות הקטנות
בחיים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי היוצא אחרון
מהארץ שיכבה את
האור

זה ממש לא שלי,
אבל זה כל כך
מדבר אליי עד
שזה חייב
להתפרסם כאן.

פאטאלית שמאלנית
מפוחדת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/01 1:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה