גבוה רזה גרום שחור מכוער
אני חי בתוך מרתף בהר
אני שר לאהובתי כל יום בשפה צחה
אך תמיד עוטה על פניי מסיכה

אני קם בבוקר ומביט בתמונתה
מתייפח קלות כאשר נופלת העלטה
בחושך אני ניגש לעבודה
לאהובתי אני מדי יום כותב בלדה

אני מזנק על הכיסא כמו פנתר
ואני מביט אל תוך נשמתי ועיניי על הפסנתר
אני מוציא קליקים מהאצבעות
ומפסיק את הדמעות.

אצבעותיי מרקדות על הקלידים
כמו רגלי עכבישים בין קורים
אני מפיק צלילים ושר מזמורים
אני צורח את שמה
בעוד נשרפת לי עוד קצת מן הנשמה

מלאכת המקוללים היא לחיות בצללים
ולכתוב לאהובתם בלדה