מוקדש לזילה
והיא יושבת שם, באמצע - שבויה באיזור הדמדומים שבין הצחוק
לבכי, העיכול וההקאה, התקווה והייאוש. מסביבה נעים כולם,
מחייכים וצוחקים, משתקפים בעיניה כבבואה של חייה הקודמים, והיא
באמצע - משחקת את המשחק של כולם ושל אף-אחד, בפנים ובחוץ,
שוכחת וזוכרת.
והוא מרחף למעלה, אוכל גלידת עננים וצוחק. המחלה שלו כבר לא
מכאיבה לו יותר, רק לה. רק בתוכה הוא עוד סובל ובוכה על מיטת
חוליו הקרה, רק בתוכה נצבעת המציאות בגוונים מטושטשים ובלתי
ברורים שמראים על הכיוון הכללי מטה.
היא דמיינה את זה כל-כך אחרת פעם, באותם ימים יפים בהם חשבה
שאביה האביר ימות בגבורה ולא מסרטן קטן ואפור שלאט לאט יכרסם
את גופו, יקמט אותו ויאכל אותו מבפנים עד הסוף הסתמי עד
דמעות.
ובתוך כל ענן הסתמיות הערפילי הזה עוד נעים האנשים בחלל. כדי
להשכיח ולהזכיר, כדי להראות שגם הם שם, כדי להראות שגם הם
כאילו באמת כואבים את כאבה ובעיקר כדי להחתים כרטיס בשדרת
הניחומים - ביקור חטוף, חיבוק חם וחיוך מזויף יסדרו להם מצפון
נקי לכל החיים.
בחדר אחד, ברחוב ראשי של עיר קטנה, לאור מנורה קלוש יושבים
אנשים ובינהם נערה. היא נראית דומה - אותם חיוכים, אותו מבט,
אותה שמחה. אך אצלה זה אחרת, היא שבויה באיזור הדמדומים של
נפשה, שם היא תמיד תישאר באמצע.