א.
  הוא חייך ונכנס דרך הדלת הצדדית של הדיסקוטק. זה הברמן
החדש. גוני קוראים לו, אם אינני מטעה את עצמי. כולם שמעו עליו.
שמעו על התרכובות המיוחדות שהוא נותן לאנשים לשתות. מיוחד מאד.
שונה מאד. כולם היו שותים ונהנים. קפירנייה, בלאדי-מארי או סתם
סקרו-דרייבר (וודקה עם תפוזים). אך כשהוא מכין את אלו, זה
כל-כך שונה. זה כל- כך לא שגרתי, ואני, גלית, הברמנית שלצידו,
התאהבתי בו ישר. נשואה לאיזה כריש בפסיכולוגיה, שנה חמישית,
התאהבתי בברמן הלא חטוב ולא גבוה (אך פניו היו יפים).
  המשקאות התפרסמו בכל הארץ, ולדיסקוטק הקטן והזנוח שלנו
הגיעו מקריית שמונה בואך אילת. אך אף אחד לא ידע מה זה הדבר
הזה שהוא מוסיף במשקאות שהוא מגיש. ניסו לנחש, ניסו לשחד ואף
איימו על חייו. אך הסוד לא התגלה.

ב.
  פיגוע בתל- אביב. שתים עשרה אבדות בנפש. מאתיים פצועים. אני
נפגעתי מרסיס בראש, אך מלבד קילוחי דם שפסקו ברגע שהוא הגיע
ושם לי תחבושת על הראש. הדימום פסק. התחבושת הסטרילית ספגה הדם
ועצרה את השטף. הוא היה כל- כך טוב אליי. אילו הייתי הומו,
בהחלט היה יכול לצאת איזה מצב בינינו. הוא בטוח כזה, לפי
הטיפול הנשי והעדין שלו.
  ישבתי חצי שעה בבית החולים וביקשתי שהיא תבוא לאסוף אותי.
היא קצת גרה רחוק עכשיו. האמת היא שאני הוא זה שגר רחוק. אני
הוא זה שעבר מהצפון כדי ללמוד במרכז.
  היא הגיעה אחרי שעה וחצי של נסיעה הנה. נישקה אותי על הלחי.
אמרה שאנחנו חייבים לדבר. משהו לא מצא חן בעיניי. אף פעם לא
היינו צריכים לדבר, לא בטון הזה שהיא הציגה זאת. אך ידעתי.
ידעתי שלא הענקתי לה מספיק אהבה. מספיק תשומת לב. כעת אני נותן
לה לברוח. אם היא תלך אני לא יודע מה אעשה.

ג.
  חקרתי ת'אזור, המחבל, או מה שנשאר ממנו. היה קרוע לגזרים.
המצחיק (או הדוחה) כאן, שלמרות נתחי הבשר המפוזרים, לא הייתה
טיפת דם באזור. הגוויה הייתה יבשה מדם. למעשה בכל השטח לא היה
זכר לדם. יבש לגמרי. רק קווי המתאר עוד היו שם של השלוליות, אך
הן לא נמצאו. מוזר.
  הרס טוטאלי. המסעדה שבה התפוצץ המחבל הייתה בשלבי קריסה
אחרונים, אך לא שלולית דם אחת. אין זכר לדם. יש חורי כניסה
ויציאה, יש קטיעות, אברים מפוזרים. א י ן   ד ם !
  שאר החוקרים של צה"ל ושל זק"א הגיעו אך גם הם לא הבינו איך
אין דם.

ד.
  אני אשאר איתו? למרות אהבתי לגבר אחר אני אשאר איתו? אני
אלד את ילדינו? אתן לו לחדור לתוכי בימים קרים וחמים כאחד? אני
לא רוצה להיות שבויה בכלוב הזה לנצח בחזקת נצחים. התחתנתי איתו
כי אהבתי אותו. וה"כן" כשהוא שאל את השאלה בא בלי היסוס. אך
עבר זמן. מלחמה, אהבה, חשק, רצון, חולפים ביעף ובמקומם, במקומם
באה מציאות קרה ונוקשה. מציאות שאומרת--- אוף...!!! מה יהיה עם
הפקקים האלה בדרך לתל- השומר. זה לא הולך להיגמר? בגלל זה אני
שונאת את תל- אביב. בדיוק בגלל זה. רוב החיים פה זה פקק אחד
גדול.
  בכל אופן. אני חייבת לדבר עם דני. אני חייבת להבהיר לו
שהאהבה בינינו נגמר ונותר חלל ריק מתוכן. שזהו, אין יותר מה
לממש בינינו. האם זה בגלל העובד החדש? לא יודעת. אך מה שאני כן
יודעת שאם נמשכתי למישהו אחר ודני נראה תפל ולא חשוב, זה אומר
דבר מה, לא?!

ה.
  מי זה הפאראמדיק החדש הזה? הוא מטפל בכולם בכזו זריזות
ומיומנות, במסירות גדולה מאד. שלא ייקשר יותר מדי לאנשים. חלקם
לא שורדים. חלקם לא ישרדו. שלא יקשר לאנשים שאין להם סיכוי
קלוש. לה למשל, אין סיכוי קלוש לשרוד. היא לא נושמת. אמרתי
לצוות הקרוב לנסות. אחרי חמש דקות זה נגמר. הם נטשו. פגיעה
קרדיאלית. לא היה סיכוי מלכתחילה. הוא היה עם הצוות שטיפל בה.
כמה שניות לפני שהחזירה נשמתה לבורא, הוא הסתכל עליה ונבהל.
אולי הוא מכיר אותה.
  סדין כיסה פניה. זהו. היא הלכה. הקורבן השניים עשר והאחרון.
הוא הסתכל המום. כואב. עבר מעליה. ואז ראיתי שהיא אמנם מתה אך
ללא כל זכר לדם שכיסה לפני את כל איזור חלציה עד ראשה.

ו.
  "מאיה נעדרת" היא אמרה לי ואני רק הקשבתי. "אני צריכה
שתעזור לי לחפש אותה". היא ביקשה, אני נעתרתי. האם על זה רצתה
לדבר? אך אולי זה מה שישיב אותה אליי. אולי תועלתי לעמוד לצדה.
אולי עם נאמנותי בזמנים קשים יקרב אותה אליי חזרה, כי לאמיתו
של דבר, למרות שלוש שנות נישאים, אנו מתנהגים כמו נפגשנו היום.
אולי זה מה שישיב אותנו אחד לשנייה. אחת לשני.
  "לאן נוסעים?" שאלתי למרות שהתשובה כבר הייתה מובנת לי.
"מכון פתולוגי, איך מגיעים מפה לאבו- כביר?" שאלה את אחת
האחיות באזור. דעתה לא צלולה. היא מהרהרת. האם תצטרך להזעיק את
רוברטו וקלאודיה. הוריה השוהים בחופשה ביוון. אולי לא. אולי
אחותה, מאיה, תתקשר ותאמר לה "גלית? איפה את?" והיא תנשום
לרווחה.
  אך לא כך היה הדבר.

ז.
  זיהיתי אותה עירומה. יפה. קרה. ללא רוח חיים. ללא ניצוץ או
הבזק. ללא פעימת לב פשוטה שהייתה מתקבלת בברכה. מאיה'לה שלי,
אחותי המופלאה. למה? למה? למה? למה? למה? למההה?? בכי חרישי
נשמע מתוכי. לא בבקשה לא. אל תכסה אותה. לא. אל תרשום תעודת
פטירה. לא. לא. לא. לא.
  מי אני שאומר להורים שהם שכולים. שנמצאים באתונה ומבלים
זמנם בנועם "תחזרו! מאיה הלכה!" ואז הם ישאלו ואז אני אספר.
ואם אדבר רק עם אבא. אז הוא יושיב את אימא. הוא יושיב ויספר
לה. והיא תצרח במלון כמו אחוזת טירוף. יגיע רופא וייתן לה
תרופות הרגעה ואז הם יגיעו לכאן. לישראל. לנמל התעופה החדש.
אני אקבל פניהם בברכה ובכאב איום. היחד הזה לא מנחם.
  אולי יעכלו הכול בחדר במלון, אולי בלובי, בנמל-התעופה? אולי
יעכלו רק באבו כביר. אולי יעכלו רק כשאבא יתחיל לומר:"יתגדל
ויתקדש שמא רבא, בעלמא עלמיא..." רק אז יבינו את כל האסון
הנורא שנפל עליהם. רק אז הוא יבין שהוא נועץ מסמר אחרון בתקווה
שמאיה תקום ותאמר משפט מאפיין כגון:"עבדתי עליכם!"

ח.
  זה אף פעם לא קל. צפייה ב"עמוק באדמה" לא גורם לזה להיות קל
יותר. לעולם לא. אין פה חצי, רבע או מאית הנחמה. זה תמיד קשה
לי ורע לי לעשות את זה. מה שכן זאת היא, זאת אחותה. אין ספק.
הן דומות מאד.

ט.
  אחזתי בה. היא צנחה לי לידיים. הנחתי אותה לנפשה. על הרצפה.
בוכייה. ליטפתי את שיערה הרך. האדמוני. היא התעוררה חזרה לעצמה
"חייבים..." בלעה רוק עם דמעות "חייבים להודיע להורים!" שאלתי
אותה אם היא רוצה שאני אודיע. היא אמרה שזה דורש את עצמה ולא
אף אדם אחר. היא נישקה לשפתיי. היא שוב שלי.
  היא הרימה טלפון לקלאודיה ורוברטו, ומהעבר השני שמעתי אך
צרחות כאב. נראה כי אם הייתי קוטע לקלאודיה את רגליה ללא
הרדמה, היא הייתה כואבת פחות מהאסון שנפל על שמיה הבהירים
תמיד. "אימא! מאיה נהרגה בפיגוע לפני שעתיים בתל- אביב."
  מה חושבים הורים במצב כזה. לא רוצה לדמיין אפילו. קשה
לדמיין דברים כאלו. כל אדם לעצמו, מתנהג שונה. יש כאלו
שמייללים. יש כאלה ששבריהם נשמעים למרחקים. יש כאלה שמתנחמים
כאילו היה להם העונג לבלות את הזמן שבילו ולא תשמע מהם ציוץ.

י.
  עדיין לא ברור לי. אני מנסה להבין. למה לא נשאר דם. אני
מנסה לאתר את הפאראמדיק. ההוא שטיפל במחבל. קבע לו מוות ולא
יותר מכך ת'אמת. אני מחפש את התמונה שלו. בכל מקום מחפש את
התמונה שלו. לא מוצא. משהו דומה לו... לא זה לא הוא... אולי...
לא זה לא זה...
  לקחתי משקפי השמש, אחת מהגויות נשאה אותן על עיניה. טביעות
אצבעות של הפאראמדיק החשאי. אני מבקש מיח"ש, יח"א, מז"פ, מישהו
שיזהה. לא מצאתי התאמה.

י"א.
  עשרה ימים לאחר הפיגוע.
  אני נכנס לפאב הדיסקוטק ולא בשביל לרקוד. אין לי חשק. החיים
כעת לצד גלית שחורים משחור אפלים כגחלים מתות. יבשים. אין
נשיקות, אין בכי, אין חיבוק, רק עיניים שלא נחות אף-פעם.
מרצדות לעולם.
  גלית חזרה לעבוד כברמנית. בהתחלה חשבתי שזה בשביל שראשה לא
יועסק במוות ובספקולציות סביבו. היא  מעבירה לברמן הצעיר,
הנמוך, השחון והיפה כוס, והוא ממלא אותה ומחייך. היא מחייכת
חזרה. מחייכת? מי נתן לה רשות לחייך?! למה אליי היא לא מחייכת?
לקלאודיו ורוברטו לא חייכה, לי לא חייכה, למה היא מחייכת
אליו?
  אני בא ומזמין מרגריטה. היא מגישה אותה עם חיוך מהול בשאלה
קשה "מה אתה עושה כאן?" אך אני לא אומר ולו חצי דבר.
 
י"ב.
  לא סיימתי את הסיפור עם דני. לעזאזל. למה לי להיכנס כעת
לדברים כאלו. היה לי טוב. היה לי רגוע. היה לי משביע רצון
בהחלט. הוא היה מצוין אליי. הוא אוהב אותי. הוא מתאמץ בשבילי.
הוא בחור מושך וטוב במיטה. למזלי לחפש מישהו שאני לא בטוחה מה
הוא או מיהו ומה פתאום הוא פה.
  הגשתי לדני את המרגריטה, תפסתי את ידו, הוא לא אמר דבר,
נראה לי שכבר הבין כי משהו כאן הולך להסתיים. לא הייתי צריכה
לחייך לברמן, לגוני. אין לי זכות. אני נשואה. אני עם דני. אני
עדיין?

י"ג.
  גלית לוקחת אותי בידה, ביד השנייה המרגריטה. טעם מוזר יש
לה... טעם מוזר וטוב. לא רגיל. הברמן הזה אולי הוסיף רעל, הוא
רוצה את גלית גם אם יצטרך להרעיל אותי. טוב. די. בלי
פאראנויות. אני אשם במצב ולא הזר הזה. גם אילו יצא ויש ביניהם
משהו, אני אשם. לא הקדשתי מספיק משהו.  החמור יילך למי שנותן
לו גזר.
  נישאנו מוקדם מדי, התאהבנו מוקדם מדי, רצינו ותכננו הרבה
ומפורט מדי. מוקדם מדי. דבר אחד למדתי, מה שמתחיל קשה הופך לרך
ומה שמתחיל כרך נהפך לקשה. כך גם הנישואים שלי ושל גלית. היא
רק בת עשרים וארבע ואני ו... שבע. לאן מיהרנו? מה רדף אחרינו?
היא נשכבת בחדר קטן עם מזרון וארגזי משקאות. מורידה חולצה,
חזייה, מיני, תחתונים. "כנס לתוכי!" היא מצווה. כבר חודש ימים
לא היה בינינו מגע. חודש שלם. כלום. פתאום, ככה סתם, היא רוצה
להתעלס. אני עומד להוציא מילה מפי והיא מזהיר "אל תהרוס!" ואני
אומר "אבל אני רוצה לדעת!" והיא משיבה לי שאני לא צריך לדעת
כלום. רק אותה אני צריך לדעת. אני מתעקש, לה אין חשק, מתלבשת
והולכת.

י"ד.
  התקשרתי לדן מזרחי. מפקד אירוע החבלה שהרג שנים-עשר בני אדם
וחיבל בעוד המון אנשים אחרים. אין לי את השם של הפאראמדיק ההוא
שטיפל בהרבה נפגעים. הוא הציל הרבה נפשות, אך לא השאיר עקבות
של דם באזור. יחסית לפיגוע כזה היו צריכים להיות ארסנלים של דם
באזור ולא היה שום דבר, שום סימן. הכול נקי.
"הלו! דן? דן מזרחי?"
"מדבר!"
"אני אחד הפאראמדיקים שהיו בפיגוע, אני מחפש פאראמדיק מסוים
שהיה בפיגוע ועזר להרבה אנשים וגם קבע את רוב מקרי המוות."
"אני יודע, גם אני מחפש אותו. יש מתים, יש פצועים, אבל אין דם,
מלא הרס ואין טיפת דם מחורבנת... איך יכול להיות?"
"אני הייתי בכשלושים פיגועים, בכולם היו סטוקים של דם. מה קורה
פה?" ניסיתי לבחון עם דן את השאלה.

ט"ו.
  המרגריטה הייתה לו מוזרה, לי המשקאות כבר לא מוזרים, כבר
התרגלתי אליהם. למתיקות שלהם, שבאה במרקם ובכמות הנכונים תמיד.
היו למשקאות אף טעם שונה, טעם של נחושת, אך משהו שונה בכל זאת.
הריח מוכר לי ואני לא יודעת מאיפה. לקחתי את דני למחסן, על
מזרן, נשכבתי, התפשטתי, אמרתי לו "כנס לתוכי!" אך הוא לא רצה
והוא היה חייב לדבר, כמובן. למה הם חייבים לדבר כל הזמן. רציתי
בסך הכול להרגיש נאהבת שוב. לשכוח מהכול. אך הוא בסירובו אנס
אותי לזכור את מה שאירע. כל מה שאני אינני רוצה לזכור.  כל אשר
אינני מאושרת לזכור.

ט"ז.
  אני ודן מזרחי נפגשנו.

י"ז.
  הפאראמדיק חיכה לי באזור הפיגוע, הטרקטורים עבדו במרץ לפנות
ולשטח את המקום.

י"ח.
  לקחתי מבחנות ומצאתי פה ושם טיפות דם יבשות. יש כאן בכל זאת
דם. מתחת לאשפה, מתחת למכונית שנעמדה שם זה זמן רב. עליה שלט
"נסענו לחופשה של שבועיים ביוון, נא לא לגרור" גירדתי אבק של
שלולית דם יבשה. אחר-כך גירדתי במקום אחר ולאחר מכן לקחתי כל
מני פיסות של בגד שהיו עליהם כתמי דם.
  נפרדתי מדן מזרחי והלכתי למעבדה של רופא פרטי. הוא החל
לבדוק במרץ ולאחר שלוש שעות הוא מסר תוצאות מאד מוזרות. כל
טיפה וכל כתם של דם שמצאנו לא היו בריאות: איידס, סרטן השחלות,
הפטיטיס B, הפטיטיס C, גלאוקומה. התקשרתי לדן מזרחי והא החל
לבדוק ומצא ששאר הקורבנות שמהם לא היו שאריות דם בשטח, היו
בריאים לגמרי.

י"ט.
  "דני היקר. הפסקתי לאהוב אותך. הפסקתי לאהוב את עצמי.
הפסקתי לאהוב את כל אשר היה בינינו. כל אשר עתיד לבוא. כל אשר
הווה ועבר לנו. אין לי רגשות כלפייך. אין לי רגשות כלפיי.
  "אתה קר בזמן האחרון ואתה כה רחוק ממני. נכונה לך תקופה
קשה, עד שתתרגל לחיות בלעדיי. נכונה לי תקופה של נשימה ומוות
נפשי. תבחר מה יותר גרוע. זה מה שצריך להיות. אני לא רואה עצמי
סובלת מצירים תכופים בשביל להביא ילדים יפים ומוכשרים אל חיקך.
אהבתי אותך בהתחלה ויש עוד ניצוצות דועכים באוויר. לעתם אלה
ייעלמו.
  "אין כל קשר למותה של אחותי. אם הייתה חיה היום, היא הייתה
מנחמת אותי על עזיבתי אותך. ברגע שהפסקת להתרכז בי, ברגע
שהתרחקת, ידעתי כי ימינו ספורים.
  "הקלישאה הייתה אומרת 'זה לא בגללך, זה בגללי!' אך יקירי זה
בהחלט בגללך. אף כי ביקשתי
אהבה פשוטה וגופנית, סירבת והקשת בדיבורך. כעת אתה יודע ומבכה
טעויותיך וכעת זה מאוחר מדי. שלום לך אהובי לשעבר, נטל שלי
לעתיד. שלך עד תום שורות אלו. גלית."

כ .
  זהו, ככה עזבתי, אין לי מה לומר לו יותר. כל תוספת מילים
היא מיותרת. אין לי מה לומר מלבד שהנני חייבת אותך אהובי, אך
אתה מוזר וזר. מתנהג כאילו נולדת היום ומלבד הכנת משקאות אינך
יודע דבר.
  נישקתי אותו, נשימה של נחושת ושל יין. מוזר, זה טעם
המשקאות. אחרי הנשיקה, הוא זורק לי כוס, אני מבולבלת, מנסה
לתפסה, היא מחליקה והיא מחליקה וניתצת על הרצפה. ריח של נחושת,
שוב ריח של נחושת. ריח של דם לא של נחושת. אלוהים, מה יש
במשקאות? דם? המרגריטה? יש לה טעם של מרגריטה ודם. "אלוהים
דם!" אני לוחשת. אני רואה אותו מהנהן בראשו "אכן דם!" הוא
אומר.

  "אני ערפד!" הוא אומר לי "אני ערפד, זאת הסיבה לריח הדם.
זאת הסיבה לחוסר דם בפיגוע האחרון"
  "ערפד?" אני שואלת אך ללא יראה. רגע חלחלה ושיגעון כבר עברו
ממני. אמנם מופתעת אך ללא פחד.
 

  אני ערפד, אני נוספראטו, אני עוד שנייה איתכם. אתם תמצאו את
עצמכם מייחלים למוות הרבה לפני שהוא יימצא את עצמו מייחל לכם.