זה היה יום נאה. השמש זרחה בשמים, צהובה ועגולה, והפיצה את
אורה המחמם והמיטיב על פני האדמה. השמים נפרשו תחתיה לכל
אורכם, ואף עין לא יכלה לתפוס את גבולותיהם, אשר התמזגו באופק
עם האדמה. העננים הלבנים המעטים שייטו בשמים כספינות עץ
עתיקות, הפורשות את מפרשיהן לשוט אל עבר יבשות רחוקות. הם
השתנו כל זמן התקדמותם, מחליפים בין צורות של חיות ויצורים
ענקים אחרים אשר עדיין לא ניתן להם שם. המסתכל בשמיים היה יכול
לראות את הרקע הכחול נפרש מעל גגות הבתים ומאחורי צמרות
העצים.
צמרות העצים הירוקות, הזקורות בגאווה דקיקה, התנועעו קלות ברוח
הנעימה, שנשבה במרומים. הרוח הזאת טלטלה בעדינות את הענפים,
וציפורים ריחפו והתעופפו בחדווה מצויצת לעיסוקיהן השונים.
הגזעים החומים שלהם - רגלם הנטועה - תמכו ונשאו אותם גבוה אל
השמש המחממת ואל מעל לבניינים אשר מסביבם.
הבניינים, אשר עמדו מבוישים קמעא בצל העצים, ונטיעתם בקרקע
עשויה בטון יצוק, גם הם השתזפו בשמש של אותו היום. חלקם היו
בעלי ראשים שטוחים, ונראו כאילו נגדעו באמצע גדילתם, במקום
שערות יש להם אנטנות וקולטי שמש. אחרים, בעלי ראשים מחודדים,
זקפו בחוצפה את גגם האדום, ונראים כילדים קטנים משתובבים ללא
דאגה. ועוד אחרים, בעלי עיניים רבות - חלונות סגורים ופתוחים
-או עיניים מעטות ורחבות, מבקשים גם הם לקלוט את זיוו הנאה של
יום אביבי כזה. מתוך העיניים הפקוחות ניבטו האפלוליות המגינות
של הדירות, שולחות אצבעות של ריחות נעימים ומפתים אל האוויר.
בין אותם רחובות ובצל בתים אחדים, מתחת לעצים הנישאים ולשמים
הכחולים, רחוק מהמולת העיר, בתוך חצר, ישב אדם.
לאדם ההוא קראו חיים. הוא נשען על אחד הקירות, מבלי שיהיה אכפת
לו מהליכלוך הרב שהקיף אותו. הוא היה עסוק באותו רגע בהדלקת
מדורה קטנטנה. לאחר שהדליק אותה, הוא חימם מעל ללהבונת כפית
ובתוכה אבקה לבנה. הוא נראה מוזנח כולו: שערותיו פרועות
ושמנוניות מרוב לכלוך, זיפי זקנו לא מגולחים, בגדיו מוכתמים
בכתמים לא מזוהים. הוא חיכה לאבקה שתימס, ואז הוא שאב את הנוזל
לתוך מזרק שהוציא משקית. לאחר מכן הוא הוציא צינור פלסטיק,
צהוב ומלוכלך, שגנב בפעם האחרונה בה שהה בחדר מיון. הוא קשר את
הצינור מעל למרפק הימני שלו, נעזר בשיניו. רועד, לקח את המזרק,
וטפח על הוריד שלו כדי שיקפוץ. מתוך השמים הכחולים, בינות
לצמרות העצים וגגות הבניינים שסביבו, השמש השתקפה במחט וסנוורה
אותו לשניה, כאשר הזריק לעצמו את הסם. 'את המדורה,' החליט בזמן
שהכניס את המזרק לשקית, 'אני אכבה אחר-כך'.