את הדממה קורעות מילים אלימות.
בשקט, לאט, הן חודרות ושוברות.

את הנשמה הורסות מחשבות לא טובות.
בשקט, לאט, הן מסתערות.

בני אדם הורסים עולם מושלם.
ברעש, בכוח, עד זוב דם.

השקט בורח לנו מבין האצבעות,
השקט חומק לו, לתוך הדקויות.

איש חכם פעם אמר:
"מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה"

לזה הגענו?
להיות אילמים?

ואולי בכלל אנחנו טועים?
אולי אנחנו סתם מגזימים?
והעולם בסדר, ואנחנו הופכים עכברונים לפילים מפחידים?

אולי...
ואולי גם לא...
אולי צריך פשוט להיות בשקט... להקשיב, לקחת פנימה את מה שכבר
מזמן איבדנו...


את הדממה.