כל מה שמחלחל בי בזמן האחרון, החומצה הזו שאוכלת כל מה שנשאר
מהשפיות הזו שהיתה לי,
כל מה שנשאר לי עכשיו זה אני.
וקצת קשה לי לכתוב את זה, הרצון הטבעי לבכות, להרגיש משהו,
משתלט עלי.
אבל אני לא יכולה לבכות, כאילו גמרתי את המלאי, מישהו שם אמר
שזהו, שכבר בכיתי הרבה יותר מידי, ואולי באמת כדאי לנתק את
האספקה.
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה, למה לחרוץ בפצעים שהם
מדממים?, מישהו אמר לי פעם שזה מה שירפא אותם בסוף.
אני חושבת שזה מה שיהרוג אותי, בסוף.
אולי לא כל כך בסוף
אולי עכשיו, ממש עכשיו אני גוססת לי מבפנים, תא אחרי תא.
וכל מה שאתם רואים, זה את החיוך הענק שאני מורחת על הפרצוף בכל
פעם שאני רואה אתכם, אם רק הייתם יודעים שאני מגחכת, מגחכת
עליכם, שאם רק הייתם יודעים לשניה, מה עובר לי בראש, כבר הייתם
מאשפזים אותי, או צועקים עלי ש"ככה את לא תגיעי לשום מקום".
אז אני לא אומרת כלום , אני מחייכת חיוך ענק, וצוחקת על כל
העולם.
כי רק לפעמים בא לי קצת להחזיר לו על הבדיחה הזו שהוא יצר ,
שהולכת עם חיוך ענקי על הפרצוף ומתה מבפנים, חתיכה ,חתיכה.
ואני כל כך אוהבת את זה, אוהבת!!!!! שמעתם?????
אוהבת להיות בשומקום, אוהבת למות מבפנים, כי ככה אני נהנית, כן
יקירי, זה הקיק שלי בחיים,
הרי זה מה שאתם רוצים לשמוע.
אבל אני לא אגיד כלום
אני אחייך.
חיוך גדול, מאוזן לאוזן
אחייך
ואמות
ל א  ט
ל
א
ט.